"ויהי אחרי המגפה..."

פסוק א'  

"וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה... שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

ילקוט שמעוני תשע"ג:

זה שאמר הכתוב (תהלים צ"ד): "אם אמרתי מטה רגלי – חסדך ה' יסעדני". בשעה שקיבלו ישראל את התורה, נתקנאו אומות העולם. אמרו: מה ראו להתקרב מכל האומות? סתם הקב"ה פיהן, אמר להם: הביאו לי יוחסין שלכם! "הבו לה' משפחות עמים..." (תהלים צ"ו), כשם שבני מביאין, שנאמר (במדבר א') "ויתילדו על משפחותם". לכך מנאם בראש הספר אחר המצוות: "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כ"ז ל"ד). ואחר כך (במדבר א' א'): "וידבר ה' אל משה במדבר סיני... שאו את ראש כל עדת בני ישראל" – שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל יוחסין שלהם.
"גן נעול אחותי כלה... אחת היא יונתי" (שיר השירים ג'). שמעו האומות – אף הן התחילו מקלסין להם... אלא כשבאו לשיטים. "ויחל העם לזנות" (במדבר כ"ה א') שמחו האומות ואמרו: אותה העטרה שהייתה בידן כבר היא בטלה, אותו השבח שהיו משתבחין הרי בטל! שויים הם לנו! כשבאו לידי נפילה, זקפן המקום, שנאמר: "אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני" - נגף המקום את כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתן.

1.

מהו הרעיון הכלול במדרש?

2.

התוכל להיעזר במדרש הנ"ל כדי לבאר את הפסקה שקבעה המסורת באמצע פסוק א'?

3.

מה כוונת המדרש באמרו "אותה עטרה שהייתה בידם..."

4.

מה טעם המפקדים שבבמדבר א' ובפרקנו לפי המדרש הנ"ל? לשאלה זו, השווה דברי רש"י, פסוק א': ד"ה ויהי אחרי המגפה: משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר: כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסר לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירם במנין. וכן דברי אברבנאל: כבר ביארתי בסדר במדבר סיני שציוה ה' למנות את ישראל שמה, כדי להכין אותם להיכנס לארץ ולכבשה כדרך המלכים שימנו חיליהם לבוא למלחמה. ולפי שהיו ישראל עתידין אז להיכנס לארץ, ציוה ה' במניינם. האמנם קרה מה שקרה, ששלחו המרגלים והמסו את לב העם וכו' ונגזרה עליהם גזירה שלא יכנסו לארץ וימותו במדבר ויניעם ה' בו ארבעים שנה ובתוך הזמן ההוא מתו מהם רבים במגפות. ומפני זה עתה שקמו בניהם תחתם והיו מעותדים להיכנס לארץ, ראה יתברך שהיה ראוי למנות אותם, כי הבאים במלחמה זה דרכם למנותם קודם בואם בה.

5.

במה שונים שני המפרשים (שהובאו בשאלה 4) מן המדרש הנ"ל?

1) פסוק א' ד"ה ויהי אחרי המגפה: משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר: כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסר לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירם במנין.	לפי דעת כמה ממפרשי רש"י, אין רש"י מביא שני פירושים או שני מדרשים לד"ה אחד, אלא במקום שאין אחד מהם מתרץ את קושייתו תירוץ מספיק. הסבר, מדוע לא הסתפק רש"י במקומנו בתשובה אחת! (שאלה מסוג זה עיין שאלון תולדות תש"ד ב1!)
2) פסוק ג' ד"ה וידבר משה ואלעזר: דיברו עמם על זאת שציוה המקום למנותם.	מה קשה לו?
3) פסוק ג' ד"ה לאמר: אמרו להם: צריכים אתם להמנות.	מה ראה צורך לפרש מילה זו?
4) פסוק ד' ד"ה מבן עשרים שנה: שיהא מונים מבן עשרים שנה ומעלה שנאמר (שמות ל') כל העובר על הפקודים וגו'.	ובדומה לזה הבאור: אינו שב אל המצוה שציוה עתה (פסוק ב'), אבל מילת "ציוה" היא עבר שכבר נשלם, וביאורו: כאשר כבר ציוה אל משה, שימנו מבן כ', כן עתה לא ימנו פחות מבן כ'. ומתורגם בל"א: ווי דער עוויגע שאן עהעדעם משה... בעפאהלען האטע. למה פירש רש"י "כאשר ציוה" שהוא מורה על האמור בפרשת כי תשא ולא על האמור כאן (פסוק ב')? (וכן: למה לא פירש הבאור כאשר ציוה עתה?)
5) פסוק ט' ד"ה אשר הצו: את ישראל על משה. ד"ה בהצותם: את העם על ה'.	לרש"י קשה כאן חסר המשלים על יד נשוא שהוא פועל יוצר (הפועל משורש נצה) ולכן הוסיף בשניהם פעולים. וכן גם רש"י בראשית פרק י"ב פסוק ח': ד"ה ויעתק: אהלו. במדבר פרק י"ד פסוק כ"ז: ד"ה אשר המה מלינים: את ישראל עלי. ואולם הרא"ם, מקשה: ולא ידעתי, למה שנה הפעולים ואמר שהאחד מהם "ישראל" והאחד "העם" - ולמה לא יהיו שניהם ממין אחד? ענה על קושייתו!

פסוק י'

"וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם..."

אבן כספי:

"ואת קרח" אינו דבק עם מה שלפניו, רק עם מה שאחריו, רצוני כאמרו "במות העדה שאכל האש את החמשים ומאתים איש".

למה לו להדחק ולפרש כך?

פסוק י"ד "אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי..." למה לא נאמר בשבט שמעון "לפקודיהם" כמו שנאמר לגבי כל שבט ושבט, ונאמר גם לגבי שבט שמעון עצמו במפקד במדבר פרק א' פסוק כ"ג?