עונשה של עדת קרח

שאלון זה הוא המשך שאלוני קרח תש"ב, תש"ג שעסקו בחלקים הראשונים של פרקנו.

פסוק כ"א

"הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת"

מי היא העדה? נמק את שתי הדעות הנאמרות במפרשים!

עיין:     
רמב"ן, (ורבנו חננאל המובא בדבריו):

ד"ה הבדלו: יש לשאול, אם ישראל לא חטאו ולא מרדו ברבם, למה היה הקצף עליהם לאמר ואכלה אותם כרגע, ואם גם הם מרדו כקרח וכעדתו, איך יאמרו משה ואהרן האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. וכתב רבנו חננאל הבדלו מתוך העדה הזאת, עדת קרח ולא עדת בני ישראל, ויאמרו אלהי הרוחות לכל בשר וגו', מיד הודיע הקב"ה למשה כי לא כל עדת בני ישראל ביקש לכלות אבל עדת קרח בלבד, לפיכך פירש לו זה שאמרתי "הבדלו" העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם הוא שאמרתי לך. הזכיר להם "העלו מסביב", אולי כשיראו קרח ועדתו ישובו, אלו דבריו.
ואינם נכונים, כי לא היה ראוי לומר על קרח דתן ואבירם - שלשה אנשים - "הבדלו מתוך העדה" כי אינם עדה. ואין ישראל בתוכם, ואהרן עם עדת מקריבי הקטורת היה בתוכם בבואם. ועוד כי "הבדלו" רמז למשה ואהרן בלבד, כמו הרומו (להלן י"ז י'). וכן ואכלה אותם כרגע, רמז למגפה שתכלה עם רב ועצום כרגע. וחלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה.
אבל הטעם, כי מתחילה היה לב העם אחרי משה ואהרן, וכאשר לקחו קרח ועדתו איש מחתתו וישימו עליהם קטורת ועמדו פתח אהל מועד עם משה ואהרן, אז קרא קרח לכל העדה ואמר להם כי בכבוד כולם הוא מקנא, וייטב הדבר בעיניהם ונקהלו כולם לראות אולי יישר בעיני האלהים ותשוב העבודה לבכוריהם, וזה טעם ויקהל עליהם קרח את כל העדה (פסוק י"ט). והנה נתחייבו כליה, שהיו מהרהרים אחרי רבם, והם כמהרהרים אחרי השכינה ומוותרים על נבואת נביא בלבם וחייבין מיתה בידי שמים. ומשה ואהרן לימדו עליהם זכות, שלא חטא במעשה אלא קרח, והוא הגורם והוא המפתה אותם, וראוי הוא שימות לבדו לפרסם ולהודיע ענשו לרבים.
וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם, מפני שהוא חייב על כל פנים.

ספורנו, פסוק כ"ב:

ד"ה האיש אחד יחטא: שהוא עשה שנקהלה עלינו העדה כאמרו ויקהל עליהם קרח את כל העדה.

פסוק כ"ד:

ד"ה דבר אל העדה לאמור: פירש שֶמַה שאמר הבדלו מתוך העדה - לא אמר אלא על עדת קרח.

פסוק כ"ב

"הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף"

בעל עקדת יצחק, מקשה על דברי משה אלה:

ומה תימה זו, והלא בעגל לא חטאו כולם ונאמר "הניחה לי וייחר אפי בהם ואכלם" (שמות ל"ב)... ובעכן נאמר (יהושע ה'): "הלא עכן וכו' מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו", ונאמר בו (יהושע ז'): "חטא ישראל וגם עברו בריתי...", וכבר חיוב זה מקשר הכללות היותו על יחס כללות אדם עם חלקיו, כי החולה באחד מאבריו יאמר על כולו שהוא חולה.

(ועיין לדבריו האחרונים דברי ירושלמי נדרים ט' ד', הועתקו בשאלון אחרי מות-קדושים תש"ד).

הסבר מהי קושייתו, ונסה לענות עליה תשובה!

1) פסוק כ"ב ד"ה האיש אחד: הוא החוטא, ואתה על כל העדה תקצוף.	מה בא להשמיענו, מה תיקן בדבריו?
2) פסוק כ"ד ד"ה העלו: כתרגומו, אסתלקו מסביבות משכן קרח.	לשם מה מביא את התרגום? ומה תיקן בדבריו לאחר "כתרגומו"?
3) פסוק כ"ה ד"ה ויקם משה: (מדרש רבה) כסבור שישאו לו פנים ולא עשו.	בדומה לזה גמרא סנהדרין ק"י: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת. פירש מהרש"א: ...הלך משה בעצמו אליהם לדבר עמם דברי ריצוי, אולי ישובו – ומכאן שאין מחזיקין וכו' מה בפסוקנו הביאם לדרוש כך?
4) פסוק כ"ט ד"ה לא ה' שלחני: אלא אני עשיתי הכל מדעתי, ובדין הוא חולק עלי.	לשם מה הוסיף דבריו, ומה צורך בהוספה זו?
5) פסוק ל' ד"ה בריאה: חדשה.	לשם מה הוסיף דבריו, ומה צורך בהוספה זו?

פסוק כ"ו

"וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם"

רמב"ן:

ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו: שיעור הכתוב, סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה פן תספו בכל חטאתם ואל תגעו בכל אשר להם. והטעם, שאם לא יסורו משם יהיו נבלעים בפי הארץ, ויזהירם שלא יגעו להציל מממונם דבר ולקחת להם, כי חרם הוא. ור"א אמר שאם באו להציל ממונם ירדו שאול כמו הם. ואם כן, יהיה זה כטעם ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח (בראשית י"ט כ"ו), כאשר הזכרתי בטעמו שם (בפסוק י"ז).

מה גרם לרמב"ן לסרס את הפסוק? מה תיקן על ידי כך?

פסוק כ"ח

"כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה"

רש"י:

ד"ה לעשות את כל המעשים האלה: שעשיתי על פי הדיבור לתת לאהרן כהונה גדולה ובניו סגני כהונה ואליצפן נשיא הקהתי.

רמב"ן:

ד"ה אם כמות כל האדם: הנה גם רבים בעם אמרו לו פעמים רבות "למה העליתנו ממצרים", אבל היה העונש על אלה מכל האדם, באמרם (פסוק י"ג) כי תשתרר עלינו גם השתרר. כי עשו שתים רעות, בזו על כבוד הרב, וכפרו בכל מעשה ה' אשר עשה במצרים ובמדבר וגם במעמד הר סיני שנאמר בו וגם בך יאמינו לעולם (שמות י"ט ט'), והם אמרו שאינו כדאי להשתרר עליהם ולא בא להם על ידו רק רע, ומפני זה אמר (פסוק ט"ו) ויחר למשה מאד. וגם קרח אמר (פסוק ג') ומדוע תתנשאו, ועל כן נבלע אהלו עמהם.
וזה טעם לא ה' שלחני, שלא שלחני כלל להוציאם ממצרים, כטעם אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים (דברים ל"ד י"א), וזה לך האות כי אנכי שלחתיך (שמות ג' י"ב). וכן כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה (פסוק כ"ח), המעשים אשר ראיתם בעיניכם, רמז לכל אשר עשה מיום שאמר לו לך ואשלחך אל פרעה (שמות ג' י'), כי תחילת ביאת הנביא יקרא שליחות, כענין את מי אשלח ומי ילך לנו (ישעיה ו' ח'), ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים (מיכה ו' ד'). ואין טעם "כל המעשים", להחליף הבכורים ללוים וכהונת אהרן כדברי המפרשים, אלא לכלל המעשים אשר עשה משה לעיני כל ישראל כמו שפירשתי.

ראב"ע:

ד"ה לעשות: להחליף הבכורים בלוויים. ודע כי דבר גדול היה ומכעיס לאשר איננו מאמין להסיר הבכורים מכהונתם ולהשיב המעלה למשפחת משה לבדו, וכל זה היה בעבור מעשה העגל, כי ויעלו עולות ויגישו שלמים - הבכורים העלום, כי הם היו לבדם הכהנים, ובני לוי הרגו עובדי העגל.

לאילו מעשים ולאיזו שליחות התכוון משה לפי דעות המפרשים? נמק את דעותיהם!

פסוק כ"ט

"אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן... לֹא ה' שְׁלָחָנִי" 

פסוק ל'

"וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה... וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'"

בעל עקדת יצחק, מקשה:

והיה לו לומר "וידעתם כי ה' שלחני", כמו שאמר ראשונה: "לא ה' שלחני"?

התוכל לענות על שאלתו?

פסוק ל'

"וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה'"

ראב"ע:

יש אומרים שהיא תורה על המצא מה שלא היה, וכבר פירשתי שאין המילה רק מגזרת וברא אותהן (יחזקאל כ"ג מ"ז), וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בהן שאולה, והנה פירושה כטעם גזרה.

רמב"ן:

כתב רבי אברהם יש אומרים כי בריאה תורה על המצא יש מאין, וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בהן שאולה, אבל פירושה כטעם גזרה, מן וברא אותהן.
והנכון שתאמר על המצא דבר מאין, כי אין אצלנו בלשון הקודש מורה על זה זולתי המילה הזאת. אבל הענין, כי בקיעת האדמה אינה בריאה מחודשת, אבל פתיחת הארץ את פיה לבלוע הוא חידוש לא נהיה מעולם. כי כאשר תבקע האדמה כמו שנעשה פעמים רבים ברעש הנקרא זלזלה תשאר פתוחה, גם ימלא הבקע מים ויעשה כאגמים. אבל שתפתח ותסגר מיד כאדם הפותח פיו לבלוע ויסגור אותו אחרי בלעו, זה הדבר נתחדש ביום ההוא כאילו הוא נברא מאין, וזה טעם ותכס עליהם הארץ (פסוק ל"ג). ולכך אמר הכתוב אחרי ותבקע האדמה (פסוק ל"א), ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם (פסוק ל"ב).

הכתב והקבלה:

ולי נראה מילת בריאה כאן מן ויד ברא (יחזקאל כ"א) שפירש רש"י מלשון ברירה ובחירה, וכפירוש הרד"ק מענין (שמואל א' י"ז) ברו לכם איש, אלא שזה מבעלי הה"א וזה מבעלי האל"ף והונח לשון ברירה על הפרשת דבר מן השאר, ויהיה טעם "ואם בריאה יברא" שיתהוה כאן דבר המופרש ומובדל בעניינו, שלא תהיה מיתתם מיתה טבעית, והוא הפך "אם כמות כל האדם..." ומזה לדעתי (תהילים ק"ב) "ועם נברא יהלל...." כלומר: העם הנבחר לה' והנבחר אליו...

1.

במה מתקשים המפרשים?

2.

כיצד מפרש ראב"ע את המילה "בריאה", ומהי ראייתו מיחזקאל פרק י"ג פסוק מ"ז?

3.

מה עונה הרמב"ן לקושי הנ"ל?

4.

כיצד מבאר הכתב והקבלה את המילה בריאה?

מה קשה לספורנו בפסוקים הבאים: 1. פסוק כ"ב: ד"ה האיש אחד יחטא: שהוא עשה שנקהלה עלינו העדה, כאמרו ויקהל עליהם קרח את כל העדה. 2. פסוק ל"ב: ד"ה ותפתח הארץ את פיה: הרחיבה את הבקיעה עד מקום בתיהם. 3. פסוק ל"ב: ד"ה וכל האדם אשר לקרח: ואת כל האדם אשר לקרח הנמשכים אחריו במחלוקתו. ולכן לא מתו בניו שלא נגררו אחריו בזה. 4. פסוק ל"ב: ד"ה ואת כל הרכוש: שלא יזכו שיהנו צדיקים בעמלם, כענין נפלה סלע מחיקו ומצאה עני ונתפרנס בה. 5. פסוק ל"ג: ד"ה ותכס עליהם הארץ: הגיד שלא קרה באותה הפתיחה כמו שיקרה בפתיחת הרעש שהיא לא תסגר תיכף. אמנם זאת נסגרה תיכף כפותח פיו לבלוע דבר ויסגרנו אחר הבליעה.