נבואת משה
במדבר פרק יב, פסוקים ה - טז
גיליון זה הוא המשך גיליון בהעלותך תש"ג שעסק בששת הפסוקים הראשונים של פרק זה.
בגלל חשיבותה, מועתקת כאן השאלה האחרונה של השאלון ההוא כשאלה א. היא מיועדת רק ללומדים מתקדמים ולחומר לימודי בחוגים ובשיעורים.
| א. | נבואת משה ונבואת שאר הנביאים |
"וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה"
מה בין נבואת שאר הנביאים לנבואת משה רבנו אדון הנביאים?
עיין רמב"ם, הלכות יסודי התורה פרק ז' הלכות ב'-ו':
ב) אדם שהוא ממולא בכל המידות האלו, שלם בגופו, כשייכנס לפרדס ויימשך באותן העניינות הגדולים הרחוקים, ותהיה לו דעת נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך פורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך מזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים, ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו תמיד פנויה למעלה, קשורה תחת הכיסא, להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקדוש ברוך הוא כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ, ויודע מהם גודלו – מיד רוח הקודש שורה עליו.
ג) ובעת שתנוח עליו הרוח – תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים, ויהפך לאיש אחר, ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים: כמו שנאמר בשאול: והתנבית עימם ונהפכת לאיש אחר (שמואל א' י' ו').
ד) הנביאים, מעלות מעלות הן: כמו שיש בחכמה חכם גדול מחברו, כך בנבואה נביא גדול מנביא. וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון הלילה, או ביום אחר שתיפול עליהן תרדמה: כמו שנאמר: במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו (במדבר י"ב ו').
ה) וכולן, כשמתנבאין אבריהן מזדעזעין וכוח הגוף כושל ועשתונותיהם מיטרפות ותישאר הדעה פנויה להבין מה שתראה: כמו שנאמר באברהם, "והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו" (בראשית ט"ו י"ב); וכמו שנאמר בדניאל, "והודי נהפך עליי למשחית ולא עצרתי כוח" (דניאל י' ח').
ו) הדברים שמודיעין לנביא במראה הנבואה – דרך משל מודיעין לו, ומיד יחקק בליבו פתרון המשל במראה הנבואה, וידע מה הוא: כמו הסולם שראה יעקב אבינו, ומלאכים עולים ויורדים בו, והוא היה משל למלכיות, ושיעבודן; וכמו החיות שראה יחזקאל, והסיר הנפוח ומקל שקד שראה ירמיה, והמגילה שראה יחזקאל, והאיפה שראה זכריה.
רמב"ם, שמונה פרקים פרק ז':
הרבה ימצא במדרשות ובאגדות, וגם בתלמוד, שיש בין הנביאים מי שיראה את האלוהים מאחורי מחיצות-וילון רבות. וביניהם מי שיראהו מאחורי מחיצות-וילון מועטות. הכל לפי קרבתם אל האלוהים ורום מקומם.
עד שאמרו, שמשה רבנו עליו השלום ראה את האלוהים מאחורי מחיצה אחת מאירה, כלומר: שקופה. והוא אמרם: "הסתכל באספקלריא המאירה" ו"אספקלריא" שם המראה הנעשית מגוף שקוף כבדולח וכזכוכית, כמו שנבאר בסוף כלים.
והכוונה בעניין הזה, מה שאומר לך: וזה, שאנחנו ביארנו כבר בפרק השני, שמעלות - מהן דיבריות ומהן מידותיות.
וכמו כן הפחיתויות: מהן פחיתויות דיבריות כבערות והטמטום והתפיסה הקשה, ומהן פחיתויות-המידות, כרוב התאווה, והגאווה והרוגז, והכעס והעזות, ואהבת-הממון, והדומה להן. והן רבות מאוד, וכבר זכרנו הסדר בידיעתן בפרק הרביעי.
ואלו הפחיתויות כולם הן המחיצות המבדילות בין האדם ובין האלוהים יתעלה.
אמר הנביא, מבאר זה: כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוהיכם (ישעיה נ"ט ב'). יאמר: שעונותינו - והן אותן הרעות כמו שזכרנו - הם המחיצות המבדילות בינינו ובינו יתברך. ודע, שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שהגיע לכל המעלות הדיבריות ורוב מעלות המידות, ומהקיימות שבהן. והוא אמרם: "אין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר". אמנם "חכם" הרי הוא כולל את המעלות הדיבריות בלא ספק. ו"עשיר" הוא מעלה ממעלות המידות, רצוני לומר: ההסתפקות. שכן קוראים הם את המסתפק עשיר. והוא אמרם בגדר העשיר: "איזהו עשיר, השמח בחלקו", כלומר, שמסתפק במה שהמציאו הזמן, ואינו מצטער על מה שלא המציאו. וכן "גיבור", גם זו מעלה ממעלות המידות. רצוני לומר, שינהיג כוחותיו כפי הדעה שביארנו בפרק החמישי והוא אמרם: "איזהו גיבור, הכובש את יצרו".
ואין מתנאי הנביא שיהיו לו מעלות המידות כולן, עד שלא תפחיתהו פחיתות כל עיקר. שהרי שלמה נביא, כעדות הכתוב: בגבעון נראה ה' אל שלמה (מלכים א' ג' ה'), ומצאנו לו פחיתות מידותית, והיא רוב התאווה בפירוש. וזאת בהרבות הנשים, שהיא ממעשי תכונת רוב התאווה. ואמר מפורש: הלוא על אלה חטא שלמה (נחמיה י"ג כ"ו). וכן דוד עליו השלום נביא הוא, ואמר: לי דבר צור ישראל (שמואל ב' כ"ג ג'). - ומצאנו אותו בעל אכזריות, ואף על פי שלא השתמש בה כי אם בעובדי כוכבים ובהריגת הכופרים, והיה רחמן לישראל. אבל בא בפירוש בדברי הימים, שהאלוהים לא מצא אותו ראוי לבנות את בית המקדש, לרוב מה שהרג, ואמר לו: לא תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת ארצה לפני (דברי הימים א' כ"ב ח'). ומצאנו באליהו זכור לטוב מידת הרגזנות. ואף על פי ששימש בה לכופרים ועליהם היה רוגז, ביארו החכמים, שהאלוהים לקחו ואמר לו: לא יצלח לבני אדם מי שיש בו קנאה במידה שיש לך, שסופו שיכלם. וכן מצאנו בשמואל שנרתע מפני שאול, וביעקב שנמס לבבו מפגישת עשו. אלו המידות וכיוצא בהן, הן מסכי הנביאים, עליהם השלום. ומי שהיו לו שתי מידות או שלוש בלתי ממוצעות, כפי שביארנו בפרק הרביעי, נאמר בו שראה את האלוהים מבעד למסכים שניים או שלושה. ולא תרחיק היות חסרון כמה מידות ממעט את מדרגת הנבואה; שכן מצאנו בכמה מפחיתויות המידות שעוצרות את הנבואה לגמרי, כרגזנות. אמרו: "כל הכועס, אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו". והביאו ראיה מאלישע, שנסתלקה ממנו רוח הנבואה כשרגז, עד שהסיר רגזו. והוא אמרו: ועתה קחו לי מנגן (מלכים ב' ג', ט"ו). וכן הדאגה והעצבות, שכן יעקב אבינו, כל ימי התאבלו על בנו יוסף נסתלקה ממנו רוח הקודש, עד שנתבשר בחייו. - אמר: ותחי רוח יעקב אביהם (בראשית מ"ה, כ"ז). ואמר התרגום, מי שמפרש דברי משה לפי המסורת: "ושרת רוח נבואה על יעקוב אבוהון". ולשון החכמים: "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה". וכאשר ידע משה רבנו, שלא נשאר לו מסך שלא קרעו, וכי נמשלו מעלות המידות כולן והמעלות הדיבריות כולן. ביקש להשיג את האלוהים באמיתת מציאותו, אחר שלא נשאר מונע. אותה שעה אמר: הראני נא את כבודך (שמות ל"ג, י"ח). והודיעו, יתברך, שאי אפשר לו דבר זה, להיותו שכל נמצא בחומר. רצוני לומר: באשר הוא אדם. והוא אמרו: כי לא יראני האדם וחי (שמות ל"ג, כ'). הנה לא נשארה בינו ובין השגת האלוהים באמיתת מציאותו זולת מחיצת וילון אחת בהירה, והיא השכל האנושי שאינו נפרד. וגמל עליו האלוהים יתברך חסד, בתיתו לו מן ההשגה, אחר שאלתו, יותר ממה שהיה לו קודם שאלתו. והודיעו, שהתכלית אי אפשרית לו כל עוד שהוא בעל גשם.
וכינה אמיתת ההשגה בראיית פנים. כי האדם כשיראה פני חברו, הגיעה לנפשו צורתו ולא יערבבנו בזולתו. אבל כשיראה אחוריו, ואם גם הבחינו באותה ראיה, אף על פי כן סופו שיסופק בו ויערבבנו בזולתו. כמו כן השגתו יתברך באמיתות היא, שיגיע לנפש מאמיתת מציאותו, שלא יהא שותף לאותה מציאות שום נמצא אחר. עד שימצא בנפשו מציאותו קבועה ונבדלת ממה שימצא בנפשו ממציאות שאר הנמצאים. ואי אפשר לאדם להשיג שעור השגה זה, אלא שהוא, עליו השלום, השיג מעט למטה מזה. והוא שנאמר בו: וראית את אחורי (שמות ל"ג, כ"ג). ואני עתיד להשלים העניין הזה בספר הנבואה.
וכאשר ידעו החכמים, עליהם השלום, ששני מיני פחיתויות אלה, רצוני לומר: הדיבריות והמידותיות, הם שחוצצים בין האדם ובין האלוהים, ובהם נבדלים הנביאים למדרגותיהם, אמרו על כמה שראו חכמתם ומידותיהם: ראויים היו שתשרה עליהם שכינה כמשה רבנו". ולא יעלם ממך עניין הדמיון, שדימו אותם אליו, לא שישוום לו, חלילה. וכן אמרו על אחרים: כ"יהושע" על האופן אשר זכרנו. וזהו העניין אשר כיוונו לבארו בפרק הזה.ראב"ע, פסוק ו':
ד"ה במראה: במראות הלילה.
ד"ה בחלום: כפול כדרך הנבואות.
פסוק ח':
ד"ה פה אל פה: הטעם בלא אמצעי.
ד"ה במראה: הטעם שאראה לו הדיבור כאשר הוא כצורת המשכן.
ד"ה ולא בחידות: כמו הנשר הגדול.
(באר דבריו האחרונים!)
ספורנו, פסוק ו':
ד"ה ה' במראה אליו אתודע: לא הייתי נודע לו ועלה עליו בזה השם אלא במראה (לשון נקבה) לא בהקיץ כמו שהיה העניין בישעיהו, באמרו: ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא. וכן במיכה: ראיתי את ה' יושב על כסאו. וכל זה במראה הנבואה בלי ספק לא בהקיץ. וגם בלעם, אף על פי שהיה הדיבור אליו בהקיץ לא היה לו בשם המיוחד כאשר חשב הוא באמרו אולי יקרה ה' לקראתי, כי זה אמנם לא עלה לידו, אבל נאמר בו: ויקר אלהים אל בלעם.
פסוק ז':
ד"ה לא כן עבדי משה: שהדיבור עמו בשם המיוחד הוא בהקיץ. וזה באר במאמרו.
פסוק ח':
ד"ה פה אל פה אדבר: שהנבואה אליו היא בלתי תרדמת חושיו.
ד"ה ומראה: לשון זכר הנקרא אספקלריא המאירה אצל רז"ל (סנהדרין פרק חלק).
ד"ה ולא בחידות: דיבור מבואר בלי חידה לא כעניין בזכריה וזולתו שראה חידות ומשלים ואמר לו המלאך הלא ידעת מה המה אלה ואמר לא אדוני והמלאך פירש לו את המשל ומהם היו שראו את המשלים והבינו אותם כעניין: היטבת לראות. וכעניין בלעם באמרו: וישא משלו. כי בתחילה הגיד המשל שראה ואחר כך ביאר אותו.
