גזל הגר

רמב"ם ,הלכות גזלה ואבדה פרק ז'-

הלכה א:

כל מי שנתחייב ממון לחברו הישראלי וכפר בו ונשבע על שקר, הרי זה חייב להחזיר לו הקרן שכפר בו והוספת חומש וחייב בקרבן, והוא הנקרא אשם גזלות.

הלכה ח':

אין הנשבע על כפירת ממון משלם חומש עד שיודה מעצמו, אבל אם באו עדים והוא עומד בכפירתו משלם הקרן בלבד על פי עדים ואינו משלם החומש...

ועיין רש"י:

ד"ה למעל מעל: הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר היא האמורה בפרשת ויקרא (ויקרא ה') ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו' ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה: האחד, שכתוב "והתודו" לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר, והשני, על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים.

1.

מצא סמך בפסוקים לנאמר בהלכה ח'!

2.

מה הטעם לדין הבאת החומש והקרבן רק למודה מעצמו?

פסוקים ו'-ז'

"... אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. 
וְהִתְוַדּוּ אֶת-חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת-אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ".

פסוק ו'

"מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם"

נחלקו המפרשים בהוראת הסמיכות כאן:

האם הוראתה: חטאותיהם של בני אדם (הסומך – נושא הפעולה המובעת בנסמך) או הוראתה: חטאות נגד בני אדם = חטאות שבין אדם לחברו (הסומך – משלים שאליו עוברת הפעולה שבנסמך).

1.

נסה לנמק את כל אחת משתי הדעות.

2.

לאיזו מהן יש להביא ראיה או חיזוק מן הפסוקים: שמות פרק כ"ח פסוק ל"ח: "וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲו‍ֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'"  ויקרא פרק ה' פסוק כ"ב: "אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה" במדבר פרק י"ח פסוק א': "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן כְּהֻנַּתְכֶם"

פסוק ו'

"כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה'"

ספרא ויקרא שע"ב:

ר' עקיבא אומר: מה תלמוד לומר: "למעול מעל בה'"? לפי שהמלווה והלווה והנושא והנותן אינו מלווה ואינו לווה ואינו נושא ונותן אלא בשטר ובעדים, לפיכך בזמן שהוא מכחיש, מכחיש בעדים ובשטר, אבל המפקיד אצל חברו, אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם – בזמן שהוא מכחיש – מכחיש בשלישי שביניהם.

(ועיין בראשית ל"א נ'.)

פסוק ז'

"וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם"

רמב"ם, הלכות תשובה, פרק א הלכה א':

כל מצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא. שנאמר: איש או אישה כי יעשו וכו' והתוודו – זה וידוי דברים. וידוי זה מצוות עשה...

למה למדו את מצוות וידוי-דברים מפסוקנו ומנו אותה במניין המצוות בפרשתנו, למה לא למדוה לפני כן מויקרא פרק ה' פסוק ה': "וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה..."

1) פסוק ז' ד"ה לאשר אשם לו: (כתובות י"ט) למי שנתחייב לו.	מה בא להשמיענו?
2) פסוק ח' ד"ה ואם אין לאיש גואל: שמת התובע שהשביעו ואין לו יורשים. ד"ה להשיב האשם: ואמרו רבותינו: וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, או בן או בת או אח או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב? אלא, זה הגר שמת ואין לו יורשים.	למה לא פירש רש"י כך גם ויקרא פרק כ"ה פסוק כ"ו: ד"ה ואיש כי לא יהיה לו גואל: (קידושין שם ת"כ) וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים? אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו.
3) פסוק ח' ד"ה האשם המושב: זה הקרן והחומש. ד"ה לה' לכהן: קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר.	העתק את הפסוק פעמיים וסמנו בסימני פסוק בהתאם לפירושו של רש"י ובהתאם לראב"ע: ד"ה המושב לה': בעבור יראת השם השיבו.
4) פסוק י' ד"ה ואיש את קדשיו לו יהיו: לפי שנאמרו מתנות כהונה ולויה יכול יבואו ויטלום בזרוע? תלמוד לומר ואיש את קדשיו לו יהיו מגיד שטובת הנאתן לבעלים. ועוד מדרשים הרבה דרשו בו בספרי. ומדרש אגדה: ואיש את קדשיו לו יהיו, מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן - לו יהיו המעשרות, סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה למודה לעשות. ד"ה איש אשר יתן לכהן: מתנות הראויות לו. ד"ה לו יהיה: ממון הרבה.	למי מוסב "לו" ראשון ולמי מוסב "לו" שני, לפי פשוטו ולפי מדרשו?

פסוק ח'

"וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל"

רש"י:

שמת התובע שהשביעו ואין לו יורשים.

רמב"ם, הלכות זכיה ומתנה א' ו':

גר שמת ולא הוליד ישראל אַחַר שנתגייר - אין לו יורשים, אלא כל הקודם והחזיק בנכסיו – זכה.