יובל

גיליון זה הוא המשך גיליון בהר-בחקותי תש"ב שעסק בתחילת פרק כ"ה, בשמיטה ודיניה.

 

מורה נבוכים, ג' פרק ל"ט:

בתיקון הפרנסה והכלכלה על ההתמדה, והוא היות הארץ כולה שמורה לבעלים, אי אפשר בה מכירה לצמיתות, וישאר ממון האדם שמור עליו ועל יורשיו.

ראב"ע, פסוק כ"ג:

ד"ה כי לי כל הארץ: זה טעם נכבד. וכן אמר משה בתפילתו: ה', מעון אתה היית לנו, אתה כמו מעון עומד ודור הולך ודור בא.

ספר החנוך:

רצה ה' יתברך להודיע לעמו כי הכל שלו ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא ליתנה בתחילה, כי לו הארץ כמו שכתוב. ועם מצווה זו של ספירת מ"ט שנה ירחיקו עצמם שלא יגזלו קרקע של חברם ולא יחמדוה בלבם בדעתם, כי הכל שב לאשר חפץ האל שתהייה לו. וענין זה דומה למה שנהוג לעשות במלכותא דארעא שלוקחים ארצות מזמן לזמן מערי הבצורות אשר לשריהם להזכיר להם יראת האדון (=המלך), וכן הדבר הזה, שרצה ה' יתברך שישוב כל קרקע לאשר לו אחוזת הארץ ממנו בה, וכן כל עבד יצא מתחת יד אדוניו ויהיה ברשות בוראו. ואולם מלכי הארץ יעשו כן ליראתם פן ימרדו השרים בם, והאל ב"ה ציוה לעמו כן לזכותם, להיטיב להם.

מה ההבדל העקרוני ביניהם בטעם מצוות היובל?

1.

פסוקים י"ד-ט"ו "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו.  בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ" אילו מן הפסוקים הנ"ל (או אילו חלקי הפסוקים) מדברים על הקונה, ואילו מהם על המוכר?

2.

האם בנויים הפסוקים האלה בצורה מקבילה או בסדר "פתח במה שסיים"?

3.

פסוק כ"ג "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" למה לא נכתב פסוק זה לעיל לגבי מכירת קרקעות (אחרי י"ד או ט"ז...) אלא נכתב כאן בין דיני יובל לדיני גאולה?

1.

פסוק ח' "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה" "וספרת" - למה נאמר פסוק זה בלשון יחיד ולא בלשון רבים כמו פרק כ"ג פסוק ט"ו "וספרתם"?

2.

פסוק י"ז "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" התוכל להסביר טעם חילוף המספר: רבים-יחיד-רבים בפסוק זה?

3.

פסוק י"ח "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח" למה נאמר לגבי "חוקים" עשיה בלבד ולגבי "משפטים" שמירה ועשייה?

1) פסוק י'   ד"ה וקדשתם אותה: (ת"כ) בכניסתה מקדשין אותה בבית דין ואומרים מקודשת השנה.	מניין לרש"י שב"כניסתה מקדשין אותה", כלומר בראש השנה, ולא ביום התקיעה, ביום הכיפורים?
2) פסוק י"ד ד"ה וכי תמכרו: לפי פשוטו כמשמעו. ועוד יש דרשה: מנין כשאתה מוכר מכור לישראל חברך? תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר - לעמיתך מכור. ומנין שאם באת לקנות קנה מישראל חברך? תלמוד לומר או קנה מיד עמיתך.	העתק את מחצית הפסוק (וכי – אל) בסימני פסוק לפי מדרש רבותינו המובא בדברי רש"י. מהו הסעד הלשוני בפסוקנו למדרש זה?
3) פסוק ט"ו ד"ה במספר שנים אחר היובל: זהו פשוטו ליישב המקרא על אופניו על האונאה בא להזהיר: כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל ולפי השנים ותבואות השדה שהיא ראויה לעשות ימכור המוכר ויקנה הקונה, שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל. ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרובות ואכל ממנה תבואות הרבה הרי נתאנה מוכר. לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן. וזהו שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך, לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו. ורבותינו דרשו (ערכין כ') מכאן שהמוכר שדהו אינו רשאי לגאול פחות משתי שנים שתעמוד שתי שנים ביד הלוקחו מיום ליום ואפילו יש שלש תבואות באותן שתי שנים כגון שמכרה לו בקמותיה, ושְנֵי אינו יוצא מפשוטו, כלומר מספר שנים של תבואות ולא של שדפון ומיעוט שָנִים שְנַיִם.	מה ראה רש"י לשנות מלשון הכתוב "אחר היובל" ולכתוב "כמה שנים יש עד היובל"?
4) פסוק ט"ז ד"ה תרבה מקנתו: תמכרנה ביוקר.	כתב שד"ל לפסוק זה: בלוקח מדבר, שהרי סוף הפסוק "הוא מוכר לך". ותמיהה גדולה על רש"י שכתב "תמכרנה ביוקר". ויש נוסח "ימכרנה" והוא הנכון. הסבר מהי תמיהתו. כיצד אפשר להגן על גירסת רש"י ולבטל תמיהתו?
5) פסוק ט"ז ד"ה תרבה מקנתו: תמכרנה ביוקר. ד"ה תמעיט מקנתו: תמעיט בדמיה.	מפרשי רש"י מקשים: למה שינה רש"י לשונו ולא אמר "תרבה בדמיה" כמו שאמר אחר כך לגבי מיעוט השנים "תמעיט בדמיה". או להיפך: למה לא אמר בסיפא "בזול" כמו שאמר ברישא "ביוקר". ענה!
6) פסוק כ"ג ד"ה כי לי כך הארץ: (ת"כ) אל תרע עיניך בה שאינה שלך.	מה ראה רש"י לשנות את הנמקת האיסור, שנאמרה בפסוק בלשון חיובית "כי לי..." ולהפכה ללשון שלילה "שאינה שלך"?