חטאת

פסוק א'

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר"

למה נאמרה הקדמה זו בתחילת פרקנו ולא נאמרה לא בתחילת פרק ב' ולא בתחילת פרק ג' ולא בתחילת פרק ה'.

מהו מבנה פרקנו? נסה לבאר למה באו חלקיו בסדר זה דווקא.

רמב"ן, פסוק ב':

ד"ה נפש כי תחטא: בעבור היות המחשבה בנפש, והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש. וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבוא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה. ובעבור זה גם כן הזכיר נפש.

ספר החנוך (פרשת תרומה):

... הלא אמרתי כי עיקרי הלבבות תלויים אחר הפעולות, ועל כן כי יחטא איש לא יטהר ליבו בדבר שפתים לבד שיאמר בינו ולכותל: "חטאתי, לא אוסיף עוד", אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית, אל הכהן, וכל המעשה הכתוב בקורבנות החוטאים. מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רוע החטא וימנע ממנו פעם אחרת. ועוד נוסיף מצד הפשט, כי מזה השורש ציוונו האל להקריב לעולם מהדברים שלב בני האדם חומד מהם כמו הבשר והיין והפת, כדי שיתעורר הלב יותר עם העסק בהן... ועוד יש התעוררות יותר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון, שגוף האדם והבהמה ידמו בכל ענייניהם, לא יתחלקו רק, שבזה נתן שכל – ולא בזה. ובהיות אף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת, שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות, ועל כן נצטווה להביא גוף בשר כמוהו ולהביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל ולשרפו שם ולהשבית זכרו ... כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל עניינו של גוף בלי שכל – אבד ובטל לגמרי, וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל שהיא קיימת לעולם וגם לגוף השותף עמה יש קיום בתחייה בסיבתה בלכתו בעצתה, כלומר שישמר מן החטא. ובקובעו ציור זה בנפשו יזהר מן החטא הרבה. והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכופר אליו שגגתו. אבל הזדונות אל יספיק לכפרם דמיון זה, כי החוטא במזיד לא יוכח בדמיונות ודברים, כי אם – שבט לנו כסילים.

מה טעם קרבנות חטאת?

פסוק ב'

"כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְו‍ֹת ה'"

רש"י:

ד"ה מכל מצות ה': פירשו רבותינו: אין חטאת באה אלא על דבר שזדונו לאו וכרת ושגגתו חטאת (כריתות כ"ג).

ראב"ע:

ד"ה נפש כי תחטא: לעשות בשגגה אחת ממצוות לא תעשה שיש עליהם כרת או מלקות.

מלבי"ם, אילת השחר כלל שט"ד:

פועל "חטא" יבוא אחריו שימוש הלמ"ד ושימוש הבי"ת ושימוש המי"ם. "חטא" שאחריו ל'" - מורה העצם שאליו חטא,

 "חטא" שאחריו ב' – מורה העצם שבו חטא,

 "חטא" שאחריו מ'– מורה שחטא במקצת הדבר,

 "חטא" שאחריו מילת על – מציין הסיבה שבסיבתה חטא.

באור (ר' נפתלי הרץ ויזל):

תחטא, כמו קולע על השערה ולא יחטיא (שופטים כ') כי אין החטא אלא לשון הסרה מן הדרך, שנוטה מדרך האמת והולך בדרך השקר...
מכל מצוות ה': שב אל כי תחטא, שהחטא היא הנטייה, שנטתה מכל מצוות ה'.

1.

מה הקושי הלשוני שבפסוקנו?

2.

הבא דוגמאות לכל אחד השימושים של חטא לפי כלל המלבי"ם, מתוך התנ"ך ובייחוד מתוך שני הפרקים האחרונים שבפרשתנו.

3.

מי מן המפרשים הנ"ל מפרש בהתאם לכללו של המלבי"ם?

4.

במה שונה הביאור משאר המפרשים?

פסוק ב'  

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְו‍ֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה"

רש"י:

ד"ה מאחת הנה: ממקצת אחת מהן כגון הכותב בשבת שם משמעון נח מנחור דן מדניאל.

דברי רש"י אלה לקוחים מספרא קצ"ז:

ועשה אחת: יכול עד שיכתוב את כל השם, עד שיארוג את כל הבגד, עד שיעשה את כל הנפה? תלמוד לומר: "מאחת". אי "מאחת" – יכול אפילו כתב אות אחת, אפילו ארג חוט אחד, אפילו עשה בית אחד בנפה ובכברה? תלמוד לומר: "ועשה אחת". הא כיצד? עד שיכתוב שם קטן משם גדול: "שם" מ"שמעון", "נח" מ"נחור", ו"דן" מ"דניאל" ו"גד" מ"גדיאל".

ועיין גם רשב"ם:

ד"ה מאחת מהנה: פירשו חכמים מקצת של אחת מהנה כגון שם משמעון.

חזקוני:

מאחת מהנה: מ"ם ראשונה יתירה והשניה מביאה ראשונה. דוגמה "כעם ככהן" (הושע ד') כמוני כמוך (מלכים א' כ"ב), כשפחה כגבירתה (ישעיה כ"ד) כחשכה כאורה (תהילים קל"ט).

1.

הסבר כיצד למדו חז"ל מפסוקנו שאינו חייב להביא חטאת על כתיבת חלקי מילים (שאינן מצטרפות לשם שלם) או על אריגת חוטים בודדים.

2.

במה שונה חזקוני בפירושו מדרך הספרא?

פסוק ג'

"אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם"

ספורנו:

ד"ה לאשמת העם: כלומר שלא תקרה לו שגגת חטאת זולתי ממוקשי עם, כאמרם (ברכות פרק אין עומדין) המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו, וקרבנו נשרף, ואין לכהן שום חלק בו. ולכן לא כתב בו ואשם כמו שכתב בכל שאר החוטאים, כי אמנם באמרו ואשם יורה אזהרה על התשובה, וזה לא יפול על הכהן המשיח כי לא מלבו היה החטא כלל, אבל קרה לו לאשמת העם.

רשב"ם:

ד"ה לאשמת: לפי הפשט משמע לפי שבכהנים נאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, וכל שכן כהן גדול שהוא מומחה לרבים.

1.

כיצד נפרש את למ"ד של "לאשמת"?

2.

במה נבדל ספורנו מרשב"ם?