מלאכת המשכן

שאלה כללית הנוגעת לפרקים ל"ו-ל"ז-ל"ח שואל אברבנאל:

הנה תמצא שזכרה התורה חמש פעמים פעם בכלל ופעם בפרט מלאכת המשכן וכליו, והוקשה הדבר ביותר בסדר הזה שאמר משה לישראל "כל חכם לב בכם יבואו ויעשו... את המשכן את אהלו וגו'" (ל"ה י' והלאה) וזכר שם כל הדברים שציוה ה' לעשותם, ואחר כך זכר העשיה בפרט כל דבר ודבר בפני עצמו והיה מספיק שיאמר הכתוב: ויעשו... כאשר ציוה ה' את משה כן עשו. ומה צורך לפרט הדברים פעם אחר פעם?

רמב"ן, פסוק ח':

ד"ה ויעשו כל חכם לב: הנה החזיר בתורה מלאכת המשכן חמש פעמים, כי הזכיר את כולה בצואה בפרט ובכלל. תחלה (לעיל כ"ה י' - כ"ח מ"ג) אמר ועשית כך ועשית כך, ואחרי כן (לעיל ל"א ז'-י"א) הזכיר כולם בדרך כלל ועשו את כל אשר צויתיך את אהל מועד ואת הארון לעדות, עד ככל אשר צויתיך יעשו.
והטעם בזה, שציוה השם למשה שיגיד אל בצלאל ואהליאב ולכל החכמים המלאכה בכללה ואחרי כן יקרבו אליה לעשותה, כי לא יכשרו למלאכת הקודש עד שישמעו כל המלאכה ויבינו אותה ויקבלו עליהם שידעו להשלימה. ובשעת המעשה (לעיל ל"ה י"א-כ') הזכיר אותה תחילה בדרך הכלל הנזכר, ואמר (לעיל ל"א ו'-י"א) יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו וגו', ויחסר מכאן פרט אחד, כי בודאי הוצרך משה לאמר אל החכמים העושים המלאכה. עשו המשכן עשר יריעות, אורך היריעה כך ורחב כך, וכן בכל המלאכה, ולא הזכיר הכתוב זה, כי בידוע שאמר להם הכל כסדר, אחרי שעשו כן כל דבר ודבר.
והטעם בזה, כי לא הוצרך משה לפרוט להם כל המעשה דבר בדבר כאשר הוזכר בצואה (כ"ה י', כ"ח מ"ג) ובמעשה (ל"ו ח', ל"ט מ"ב), אבל קצרו להם כאילו אמר שיעשו משכן בעשר יריעות חמש כנגד חמש, והם הבינו כי יעשו לולאות מקבילות וקרסי זהב, וכיוצא בזה בכל המלאכה בקצרה רמז להם הענין, והם הבינו הכל, על כן לא האריך בפרט הזה, ירמוז הכתוב חכמתם ובינתם וטוב השכל שבהם. ואחר כן (בפסוקים ל"ו ח', ל"ט מ"ב) החזיר המלאכה כולה בדרך הפרט הראשון (לעיל כ"ה י' -כ"ח מ"ג) ויעש כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן, ויעשו יריעות עזים, ויעש את הקרשים וגו'.
והיה מספיק בכל הענין (לעיל ל"ה ו'-כ') שיאמר ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל כל המלאכה אשר צוה ה' אותו, ויאמר (כאן) ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו, וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו אותה ויברך אותם משה (להלן ל"ט מ"ג). אבל רצה לומר כי משה הזכיר אל כל עדת בני ישראל והחכמים שם (לעיל ל"ה י"א-כ') כל המלאכה בכלל, כי נתכוון בזה שיתנדבו העם כדי העבודה למלאכה הגדולה, ובעבור שישמעו החכמים וידעו אם יקבלו לעשותם כאשר נצטוה. ואחר כן הזכיר בפרט המעשה, להגיד שעשו כל החכמים במשכן, זהו שנאמר (כאן) ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות.
ואמר ויעש יריעות עזים (פסוק י"ד), ויעש את הקרשים (פסוק כ'), ירצה לומר ויעש כל חכם לב יריעות עזים. והזכיר בארון ויעש בצלאל (להלן ל"ז א'), להגיד כי האומן הגדול שבהם הוא שעשה לבדו הארון. והטעם, בעבור שהוא מלא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת (לעיל ל"א ג'), שיתבונן בו ויעשנו בכוונה רצויה, כי אין במעשהו אומנות גדולה, אבל יש שם מלאכות שצריכות לאומנות יתירה ממנו. וחזר ואמר סתם ויעש את השלחן (להלן ל"ז י'), ויעש את המנורה (שם י"ז).
ועל דעת רבי אברהם (שם א') ירמוז אל בצלאל שעשה כל כלי הקודש. ואין כן דעתי, שגם בחצר המשכן אמר כן (להלן ל"ח ט'). אבל הוא חוזר לרמוז אל כל חכם לב כאשר אמר (כאן) במשכן.
ואחר שהשלים כלל ופרט במעשה, הזכיר ההבאה אל משה בדרך הכלל, ואמר ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו וגו' (להלן ל"ט ל"ג), להגיד חכמתם שהביאו אליו הכל כסדר, כי לא הביא אחד מהם מלאכתו לפניו עד שנשלמה כל המלאכה, כאשר אמר (בפסוק שלפניו) ותכל כל עבודת משכן אהל מועד. ואחרי שנשלמה נאספו כלם והראו אותה אליו כסדר, אמרו תחלה, רבינו הנה האוהל והנה כליו, ואחרי כן הנה הארון והנה בדיו, וכן הכל.
והנה לא הזכיר במשכן וכל כליו כאשר צוה ה' את משה, אבל באלה הפקודים בבגדי כהונה יזכיר כן בכל דבר ודבר (להלן ל"ט: א' ה' ז' כ"א כ"ו כ"ט ל"א). והטעם, כי כלל מלאכת המשכן בפסוק שאמר בסוף (להלן ל"ח כ"ב) ובצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר צוה ה' את משה. ואולי היה זה מפני שינוי הסדר, כמו שהזכירו רבותינו (ברכות נ"ה ע"א). ועל הכלל כל זה דרך חיבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ השם במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כענין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתם של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא.

אור החיים:

טעם אשר החזיר הכתוב כל הפרטים ולא הספיק לומר ויעש כאשר ציוה ה' את משה, על דרך אומרם ז"ל בכפל פרשת אליעזר עבד אברהם, כי מתוך שחביבה עליו נכתבה שתי פעמים, כמו כן עשה הכתוב בעניין מעשה המשכן, כי חביב עליו ולזה נכתב ב' פעמים.

ועיין הירש, פרק  ל"ו ה' שהאריך בתשובתו לשאלה זו.

מהן תשובות החכמים הנ"ל לשאלה זו? והידועה לך עוד תשובה?

1) ראב"ע, פסוק ב': ד"ה ויקרא: ה"א לקרבה. נוסף כמו ולדבקה בו. וחכם גדול טעה. שאמר כי כמוהו לשמור את בריתי לעמדה. כי הוא מפיק ה"א ומילת עומד עומדת. על כן פי' לעמוד בה.	מה קשה לראב"ע? ומה פירוש "ומילת עומד עומדת"?
2) ראב"ע, פסוק ג': ד"ה והם: ישראל היו עוד מביאים נדבה אל משה בכל בוקר.	מה קשה לראב"ע?
3) רמב"ן, פסוק ג': ד"ה ויקחו מלפני משה: הנה ביום אחד הביאו כל הנדבה הזאת (לעיל ל"ה כ"ב-כ"ט) אל אהל מועד שהוא של משה, והחכמים לקחו בו ביום מלפניו ובמחרת בהשכמה, וכן בשני הביאו אליו עוד אל אהלו נדבה והוא ציוה להביא אותה אל האומנים, עד שאמרו לו שהם מרבים להביא והיתה דיים והותר. ולא היה היתרון דבר חשוב שיספר בפרשת אלה פקודי מה עשו בו, אולי היה מונח באהל לחזק בה את בדק המשכן, או לעשות בה כלי שרת כאשר יעשו במקדש במותרות (שקלים פ"ד ה"ד). והזכיר הכתוב (פסוק ה') מרבים העם להביא, לשבח את העם המביאים בנדבתם, ולפאר החכמים בנאמנותם, וגם הנגיד עליהם משובח בזה שהעביר קול במחנה למנעם, כי אין לו חפץ בכספם וזהבם כשאר המושלים בעמם, כענין שאמר לא חמור אחד מהם נשאתי (במדבר ט"ז ט"ו).	מה קשה לרמב"ן? ומי הוא "הנגיד"?
4) ראב"ע, פסוק ה': ד"ה מדי: נותר, כמ"ם מכל מלמדי השכלתי כאשר פירשתיו.	מה קשה לראב"ע? מה פירוש "נותר" בדבריו? כיצד מפרש ראב"ע לפי זה תהילים קי"ט צ"ט, וכיצד אפשר להבין פסוק זה שלא לפי פירושו?

פסוק ו'

"וַיַּעֲבִירוּ קוֹל... אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא"

חזקוני:

מכאן סמכו רבותינו שהבאה – מלאכה היא.

1.

באר את דבריו, והסבר כיצד למדו חז"ל דבר זה מפסוקנו.

רשב"ם:

ד"ה אל יעשו עוד מלאכה: שהיו טווים בביתם כדכתיב ויביאו מטוה.

ספורנו:

ד"ה אל יעשו עוד מלאכה: לא הכריז שלא יביאו נדבה כרצונם, אבל הכריז שלא יעשו עוד מלאכה, כמו מלאכת הטוויה שאמר ויביאו מטוה ומלאכת תיקון העצים שאמר עצי שטים לכל מלאכת העבודה הביאו ותיקון העורות וזולתם.

2.

האם מסכים ספורנו עם מדרש חז"ל הנ"ל או מתנגד לו? במה שונה פירושו מפירוש רשב"ם, ומהי חולשת הרשב"ם?

רמב"ן:

ד"ה איש ואישה אל יעשו עוד: הממון יקרא מלאכה, וכן אם לא שלח ידו במלאכת רעהו (לעיל כ"ב ז'), לרגל המלאכה אשר לפני (בראשית ל"ג י"ד), וכל המלאכה נמבזה ונמס (שמואל א' ט"ו ט'). והענין, שלא יביאו עוד שום דבר למלאכת הקודש. אבל אמר אל יעשו עוד מלאכה, להכניס הנשים שלא יהיו עוד טוות את העזים. והנה גם ההבאה יקרא מעשה, ומנע מהם הכל.

3.

כיצד מפרש הרמב"ן את קושיות המפרשים הנ"ל?

פרק ל"ו פסוקים כ"א-כ"ד

"עֶשֶׂר אַמֹּת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד. שְׁתֵּי יָדֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אַחַת אֶל אֶחָת כֵּן עָשָׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן. וַיַּעַשׂ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קְרָשִׁים לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה. וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי כֶסֶף עָשָׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקְּרָשִׁים שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו"

רש"י, פרק כ"ו פסוק י"ז:

ד"ה שתי ידות לקרש האחד: היה חורץ את הקרש מלמטה באמצעו בגובה אמה ומניח רביע רחבו מכאן ורביע רחבו מכאן והן הן הידות והחריץ חצי רוחב הקרש באמצע. ואותן הידות מכניס באדנים שהיו חלולים והאדנים גבהן אמה ויושבים רצופים ארבעים זה אצל זה וידות הקרש הנכנסים בחלל האדנים חרוצות משלשה צדיהן, רוחב החריץ כעובי שפת האדן שיכסה הקרש את כל ראש האדן, שאם לא כן נמצא רווח בין קרש לקרש כעובי שפת שני האדנים שיפסיקו ביניהם. וזהו שנאמר ויהיו תואמים מלמטה, שיחרוץ את צדי הידות כדי שיתחברו הקרשים זה אצל זה.

פרק ל"ז פסוק ט"ז

"וַיַּעַשׂ אֶת הַכֵּלִים... אֶת קְעָרֹתָיו וְאֶת כַּפֹּתָיו וְאֵת מְנַקִּיֹּתָיו וְאֶת הַקְּשָׂו‍ֹת..."

עיין רש"י, פרק כ"ה פסוק כ"ט:

ד"ה ועשית קערותיו וכפותיו: קערותיו זה הדפוס שהיה עשוי כדפוס הלחם והלחם היה עשוי כמין תיבה פרוצה משתי רוחותיה שולים לו למטה וקופל מכאן ומכאן כלפי מעלה כמין כותלים, ולכך קרוי לחם הפנים, שיש לו פנים רואין לכאן ולכאן לצדי הבית מזה ומזה נותן ארכו לרחבו של שולחן וכתליו זקופים כנגד שפת השלחן והיה עשוי לו דפוס זהב ודפוס ברזל, בשל ברזל הוא נאפה וכשמוציאו מן התנור נותנו בשל זהב עד למחר בשבת שמסדרו על השלחן ואותו דפוס קרוי קערה. וכפותיו הן בזיכין שנותנים בהם לבונה ושתים היו לשני קומצי לבונה שנותנין על שתי המערכות שנאמר (ויקרא כ"ה) ונתת על המערכת לבונה זכה.

ד"ה וקשותיו: הן כמין חצאי קנים חלולים הנסדקין לארכן דוגמתן עשה של זהב ומסדר ג' על ראש כל לחם שישב לחם האחד על גבי אותן הקנים ומבדילין בין לחם ללחם כדי שתכנס הרוח ביניהם ולא יתעפשו. ובלשון ערבי כל דבר חלול קרוי קסו"א.

ד"ה ומנקיותיו: תרגומו ומכילתיה הן סניפים כמין יתדות זהב עומדין בארץ וגבוהים עד למעלה מן השולחן הרבה כנגד גובה מערכת הלחם ומפוצלים ששה (הרא"ם גורס חמשה) פצולים זה למעלה מזה וראשי הקנים שבין לחם ללחם סמוכין על אותן פצולין כדי שלא יכבד משא הלחם העליונים על התחתונים וישברו, ולשון מכילתיה סובלותיו כמו נלאיתי הכיל, אבל לשון מנקיות איני יודע איך נופל על סניפין. ויש מחכמי ישראל אומרים (מנחות צ"ו) קשותיו אלו סניפין שמקשין אותו ומחזיקין אותו שלא ישבר, ומנקיותיו אלו הקנים שמנקין אותו שלא יתעפש, אבל אונקלוס שתרגם מכילתיה היה שונה כדברי האומר מנקיות הן סניפין.

רמב"ן, פרק כ"ה פסוק כ"ט:

ד"ה ועשית קערותיו:  פירש רש"י כי קערותיו דפוסיו, וכפותיו בזיכין שנותנים בהם הלבונה, וקשותיו כמין חצאי קנים, ומנקיותיו הם סניפין מפוצלין שסומכין את הקנים. וכן הוזכרו הכלים האלה בגמרא (מנחות צ"ז ע"א). ואמר הרב ולשון מכילתיה סובלותיו, מלשון ונלאיתי כלכל (ירמיה כ' ט'), נלאיתי הכיל (שם ו' י"א). ונחלקו בו חכמי ישראל (במנחות שם), שיש אומרים קשותיו אלו סניפין ומנקיותיו אלו הקנים, אבל אונקלוס שתרגם מכילתיה היה שונה כדברי האומר מנקיות אלו סניפין. אלו דבריו ז"ל.
ולא נתכנו אצלי, לפי שאין מכילתיה בלשון ארמי אלא שם למדות כמו איפות וכיוצא בהם, שכן תרגום איפת צדק (ויקרא י"ט ל"ו) מכילן דקשוט, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה (דברים כ"ה י"ד), לא יהא לך בביתך מכילתא ומכילתא. וכן בכל מקום בתלמוד ובדברי חכמים כייל מיכל, במכילתא דכייל איניש בה מתכיל (תרגום ירושלמי בראשית ל"ח כ"ו). וכן נלאתי הכיל (ירמיה ו' י"א), לשון מידה מחזקת, מן אלפים בת יכיל (מ"א ז' כ"ו), וכל בשליש (ישעיה מ' י"ב), קטן מהכיל את העולה (מ"א ח' ס"ד), וכן רבים.
וכן נלאתי כלכל (ירמיה כ' ט') על דעתי אינו לשון סבל, אבל הוא מלשון זה בעצמו, נלאתי להכיל, כלשון לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו (עמוס ז' י'), וכן רוח איש יכלכל מחלהו (משלי י"ח י"ד), שיכיל אותו בתוך נפשו ולא יקוץ בו, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מ"א ח' כ"ז), לא יכילו ויחזיקו גודל רוממותך כי אין לך קצב ומידה, אף כי הבית הזה הקטן אשר בניתי (שם). יכלכל דבריו במשפט (תהלים קי"ב ה'), שלא יהיה כסיל יוציא כל רוחו, אבל מכיל דבריו בקרבו כראוי ומוציא מהן כראוי. ויכלכל יוסף (בראשית מ"ז י"ב), שנתן להם מזון כאשר יכילו, לא העדיף ולא החסיר, רק לחם לפי הטף, וכן כולם.
אבל דעתו של אונקלוס לא נתברר. ואולי מנקיותיו לדעתו שם למידות כי היתה שם מידה מחזקת שני עשרונים קמח למדוד בה החלה האחת, לא היו מודדין בעשרון של מנחות, ולית ליה מתני' דקתני שתי מדות של יבש היו במקדש עשרון וחצי עשרון (מנחות פ"ז ע"א), אבל היו שם לדעתו שלש מידות, עשרון וחצי עשרון ושני עשרונים.

והנכון בעיני בדעתו כי המכילא הוא הדפוס העשוי לבצק, כמו שאמרו (שם צ"ד ע"א) שלשה דפוסים היו שם, נותנה בדפוס ועדיין הוא בצק, וכמין דפוס היה בתנור, וכשהוא רודה נותנה בדפוס כדי שלא תתקלקל. והדפוס הזה שהוא כדי שלא תתקלקל אינו צריך להיות כצורת הלחם וכשיעורו, אבל הוא עשוי כמין קערה לסמוך דפנותיו של לחם, והוא קערותיו. אבל הדפוס הראשון של בצק עשוי כמידתו של לחם וכשיעורו, ארכו עשרה ורחבו חמשה וקרנותיו שבע אצבעות, ובו מושיבין הבצק ומודדין אותו ומתקנין אותו, ולפיכך הוא נקרא מכילא, שהוא עשוי למידה.
ולשון מנקיות, שם, כמו איפה וסאה, כשם קערותיו וקשותיו ושאר השמות שאין בהם תאר. ואולי המידות המצודקות הנקראות איפת צדק והין צדק יקראו אותן מנקיות, שהם נקיות מן השקר ומנקות בעליהן מן האונאה והחטא. והקשות שם כולל הקנים והסניפין, אולי בעבור פצולן יקראו כן בחלוף הצדי"ק בשי"ן, כמו ויראו יושבי קצוות מאותותיך (תהלים ס"ה ט'), כחלוף צדי"ק ושי"ן במלת שחוק.
וכתב ר"א ויש שיבוש בדברי הימים (א' כ"ח י"ז), שהזכיר תחת קערות מזרקות, ותחת הכפות כפורים, והזכיר הקשוות כאשר הם, ותחת המנקיות מזלגות, והכל זהב לצורך השולחן. אולי כלים אחרים היו שצוה דוד לשומם בשולחנות שיעשה בנו שלמה, ואין ככה שולחן אהל מועד. והשיבוש בדברי רבי אברהם הוא, כי מה שאמר הכתוב והמזלגות והמזרקות והקשוות זהב טהור ולכפורי הזהב במשקל לכפור וכפור איננו מחובר עם לשולחנות המערכת (דה"א כ"ח ט"ז) בלבד, אבל הוא חוזר למה שאמר הכתוב (שם בפסוקים י"ג י"ד) ולכל מלאכת עבודת בית ה' ולכל כלי עבודת בית ה'. ואמר לזהב לכל כלי עבודה ועבודה, והזכיר המזלגות ומזרקות שהם כלי המזבח, והקשוות לשולחן, והכפורים למזבח, והזכיר (שם בפסוק י"ח) ולמזבח הקטורת זהב מזוקק במשקל, ואמר (שם בפסוק י"ט) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית, והנה הוא כלל לכל צרכי ביהמ"ק.

תאר את הכלים לפי המפרשים האלה.

פרק ל"ז פסוק ט"ז

"אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן"

עיין רש"י, פרק כ"ה פסוק כ"ט:

ד"ה אשר יסך בהן: אשר יכוסה בהן. ועל קשותיו הוא אומר אשר יוסך שהיו עליו כמין סכך וכסוי. וכן במקום אחר הוא אומר (במדבר ד') ואת קשות הנסך וזה וזה יוסך והנסך לשון סכך וכיסוי הם.

ראב"ע, פרק כ"ה פסוק כ"ט:

ד"ה ועשית: ...אשר יוסך בהן - שבה אל וקשותיו לא אל הקרובה אליה שהיא ומנקיותיו, וכמוהו משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו. וכתוב בעמוד ענן ידבר אליהם, שהם משה ואהרן, לא שמואל. והעד, כי במעשה הזכיר הקשוות אשר יוסך בהם ועוד ואת קשות הנסך. ומילת נסך לטעמים רבים: לא יסכו לה', הפסל נסך חרש, ואני נסכתי מלכי.

שד"ל:

הקשוות הם כלים קטנים לנסך בהם, כאמרו "ואת קשות הנסך" ומנקיותיו כולל יתר כלי הנסך... ולא היה תשמישן לצורך השולחן אלא לצורך המזבח.

1.

מה פירוש המילה "יסך" לפי דעתם, ומה שורשה?

2.

העתק את דברי רש"י החל מן "וכן במקום אחר" (הכוונה לבמדבר ד' ז') בסימני פסוק.

3.

לשם מה מביא ראב"ע את תהילים צ"ט ו'? במה מסייע פסוקנו ל"ז ט"ז לפרשו?