חטא העגל

גיליון זה הוא השלמה והמשך לגיליונות כי תשא - תש"ב, תש"ג. גם הם עסקו בחטא העגל ובעיקר בחלק הראשון של פרק ל"ב.

פסוק ל"ב

"וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ"

רש"י:

הרי טוב, איני אומר לך מחני, ואם אין - מחני, וזה מקרא קצר וכן הרבה.

ספורנו:

ד"ה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך: הן תרצה לשאת חטאתם והן שלא תרצה לשאת, מחה את הזכיות שלי מספרך ושים לחשבונם, כדי שיזכו לסליחה.

פסוק ל"ד

"הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ..."

שד"ל:

כאן הוא מלאך ממש, כלומר שלא תלך שכינתי עמהם, כלומר שלא יעשו משכן, כי המשכן הוא אות שהאל בקרבם.

השווה דבריו כאן לדבריו משפטים פרק כ"ג פסוק כ':

ד"ה הנה אנכי שולח מלאך לפניך: ... ונראה לי כדעת רלב"ג, שהמלאך הוא נביא והוא משה. ולפי שחטאו ונתעכבו במדבר לא הביאם הוא אל הארץ, ומילא יהושע את מקומו.

פסוק ל"ד

"וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי"

רש"י:

עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העוונות ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עוון העגל.

רמב"ן:

כי אחרי שניחמתי מלכלותם נחם אתה אל אשר דברתי לך, אל מקום הכנעני והאמורי וגו', אבל לא רצה להזכיר כן שזה דרך כעס, כאומר מה שדברתי לך אעשה לכבודך, אבל לא אשא חטאתם, כי ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, אפקוד אותו עליהם אחרי בואם אל הארץ, וזה רמז לעת שיגלו ממנה, או למה שאמרו רבותינו (סנהדרין ק"ב ע"א) שאין לך פורענות שאין בה אוקיא מעוון העגל.

שד"ל:

אין טעמו ביום פקידה אחרת אפקיד עליהם גם עוון זה, אבל היא מליצה נהוגה בלשון, כמו "ושמע אישה ביום שמעו" ישמע כל זמן שיהיה, ישמע כשישמע. וקרוב לזה (דברים כ"ב ח') "כי יפל הנפל" – יפול מי שיפול, מי שיהיה....

פרק ל"ג        

פסוק ד'

"וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ..."  

פסוק ה'

"וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ..."

פסוק ו'

"וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב"

שבת פ"ה ע"א:

דרש ר' סימא: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל, קשרו לו שני כתרים (רש"י: מזיו שכינה) אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע", וכיוון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופרקום, שנאמר: "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב"...
ועתיד הקב"ה להחזירן לנו שנאמר (ישעיה ל"ה) "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם" – שמחה שמעולם על ראשם.

תנחומא שלח י"ג:

זה שאמר הכתוב (משלי א') "ותפרעו כל עצתי", כל הטובה אשר יעצתי עליהם קלקלתם וביטלתם אותה: מתחילה וארד להצילו מיד מצרים (שמות ב') באלפי אלפים ורבי רבבות של מלאכים ירדתי בשבילכם והייתי מוסר לכל אחד ואחד שני מלאכים, אחד חוגר זינו ואחד נותן עטרה בראשו. רב הונא אמר: פרפריא הלבישם ושם המפורש חקוק עליהם. כל הימים שהיה בידם לא היה דבר רע נוגע ולא מלאך ולא דבר אחר, וכשחטאו אמר להם משה: "הורד עדיך", באותה שעה "וישמע העם את הדבר הרע הזה" וכתיב... "ויתנצלו ישראל את עדים מחורב".

ראב"ע:

ד"ה ויתנצלו בני ישראל: מן עדים. והם בגדי תפארת ותכשיטים כמו הנזמים והטבעות, על דרך ואעדך עדי. כי התאבלו על דבר העגל.

רמב"ן:

ד"ה ויתנצלו: כי בשמעם זה התנצלו ויתפרקו מכל עדי יותר ממה שעשו תחילה. ואונקלוס שתרגם בעדי, תקון זין, דעתו כדברי האומר בבראשית רבה (עיין שמו"ר מ"ה ב') זינאות חגר להם, כלומר שחגר להם הקב"ה בשעת מתן תורה כלי זין להנצל מכל פגע ומלאך המות, כמו שדרשו (שמו"ר ל"ב א') חרות על הלוחות (לעיל ל"ב ט"ז), חירות ממלאך המות, והם שמותיו של הקב"ה. והנה ישראל קיבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם מפני עונש העגל, וזה ענין תשובה גדולה וחרטה בחטאם.

רשב"ם, פסוק ד':

ד"ה עדיו: מיני תכשיטין, לפי שנהגו אבלות, כדכתיב ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו. שהרי אמר להם הקב"ה הורד עדיך.

ספורנו, פסוק ה':

ד"ה ועתה הורד עדיך: אותה ההכנה הרוחנית הנתונה לך באותו המעמד הנכבד הורידה מעליך, כי האל יתברך, אחר שנתן המתנה, לא יקחנה מן המקבל בלתי רצון המקבל, כאמרם ז"ל (פרק סדר תעניות אלו) דגמירי דמיהב יהבי משקל לא שקלי.

שמות רבה נ"א ח:

בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל לא היו ראויים שישלוט מלאך המוות בהם שנאמר: (שמות ל"ב ט"ז) "חרות על הלוחות". מהו "חרות"? ר' יהודה אומר: חירות מן הגלות, ר' נחמיה אומר: חירות ממלאך המוות... שכיוון שקיבלו התורה הלבישם הקב"ה מזיו הדרו. ומה היה הלבוש? ר' יוחנן אומר: עטרות הלבישן, ורשב"י אומר: כלי זין נתן להם, והשם הגדול חקוק עליו וכל הימים שהיה בידם לא היה מלאך המוות יכול לשלוט בהם... וכשחטאו העביר הקב"ה מהם.

שד"ל:

ולא שתו איש עדיו, כי עדיים היו לזכר העגל.

פסוק ד'

"וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו"

ראב"ע:

ד"ה וישמע העם את הדבר הרע: ומהו - הוא הכתוב אחריו: ויאמר ה' אל משה אמור אל בני ישראל. וכמוהו: ויאמר ה' אל משה במדין, וכבר פירשתי: הגם לחם יוכל תת. כי כמוהו ויצו שחקים ממעל וכבר צוה שחקים, וככה זה. ואין צורך לתיקון הגאונים שעשו ככה תמיד.