הכהנים

פסוק מ"א

"וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם"

רש"י:

ד"ה ומלאת את ידם: כל מילוי ידים לשון חינוך הוא, כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה הוא ובלשון לע"ז כשממנין אדם על פקודת דבר נותן השליט בידו בית יד של עור שקורין גוואנט"ו (האנדשוה) ועל ידו הוא מחזיקו בדבר וקורין לאותו מסירה ווירסטי"ר, והוא מילוי ידים.

 רמב"ן:

ד"ה ומשחת אותם ומלאת את ידם: (אחרי הביאו דברי רש"י) ולא הבינותי בדבריו איך יבוא לשון מילוי ידים לחנוכת כל דבר. ומה שאמר הרב כי בלשון לעז כשממנין אדם על פקודת דבר נותן השליט בית יד של עור שקורין גונ"ט, ועל אותו בית יד הוא מחזיקו בדבר והוא מילוי ידים, לא ידעתי אם ירצה הרב לומר שעל שם הבית יד יקרא החינוך מילוי ידים, ויביא ראיה מן המנהג, ודע כי הענין ההוא יצא להם מן התורה שהוא אצלם קנין החליפין של בועז, וכך מתורגם להם שלף איש נעלו (רות ד' ז'), ששולף הגנ"ט שלו, והם אומרים שהגואל נתן לבועז, וזה מנהגם הוזכר בספרי חכמיהם. והנה דיברנו בדברי הבאי.
והנכון בלשון מילוי ידים בתורה שהוא לשון שלמות, כלשון כי מלאו ימי (בראשית כ"ט כ"א), ובמלאת הימים האלה (אסתר א' ה'), עד יום מלאת (ויקרא ח' ל"ג), בהשלימם, וכן בכסף מלא (בראשית כ"ג ט'), מחיר שלם. והטעם, כי הזר אשר לא תשיג ידו בטהרתו להקריב קרבן או לעבוד עבודת המלכות הנה ידו חסרה בעבודה ההיא, וכאשר יכשר לעשות כן הנה ידו שלמה, ראויה לכל העבודות והמלאכות. וכן מלאו ידכם היום (להלן ל"ב כ"ט), כי עתה ידיכם מלאה בכל עבודת השם, כי איש בבנו ובאחיו עבדתם אותו. או שירמוז להם כי בזכות זה יהיו נבחרים לעבוד עבודת ה' במשכן, כמו שאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי (דברים י' ח').
ודוד המלך אמר לישראל בנדבת הבית ברצותי בבית אלהי יש לי סגולה זהב וכסף נתתי לבית אלהי, ואמר להם ומי מתנדב למלאת ידו היום לה' (דברי הימים א' כ"ט ה'), כי בהתנדבם לבנין הבית תהיה ידם שלמה בכל הקרבנות ובכל העבודות, כי אין עבודת ישראל להקב"ה שלמה אלא בבית המקדש. וכן איל המלואים בפרשה הזאת (להלן כ"ט כ"ב) שמילוי הכהנים בו, כי חטאת והעולה לכפר, וזה למלאת ידו בהקרבה.
ומצאתי בתרגום הירושלמי שתרגם איל המלואים דאשלמותא (כ"ה בתרגום יונתן ויקרא ח' כ"ב), וכן תרגם בכולם לשון שלמות. אבל אונקלוס רדף הענין ולא הקפיד בלשון, כמנהגו במקומות רבים
ויש מפרשים (הרד"ק בספר השרשים שרש מלא) ומלאת את ידם, שימלא ידם מן הקרבנות, וכן החפץ ימלא את ידו (מלכים א' י"ג ל"ג), שיקריב מהן כרצונו מלא ידיו. והנכון מה שפירשתי. ופירוש החפץ ימלא את ידו ויהי כהני במות (שם), שיביא מילואים לו בקרבן כאשר בדא מלבו לחנכו, ואחרי כן יהיה כהן לבמות, כי בדומה לדרכי התורה יעשו.

פסוקים ל"ח-מ"ב

בעל ספר החנוך כתב בטעם מצווה זו (פרשת פינחס מצוה ת"א):

נצטוונו בעבודה זו התמידית שהיא פעמיים ביום בזריחת השמש ובנטותו לערב, למען נתעורר מתוך המעשה הזה ונשים כל לבנו וכל מחשבותינו לדבקה בה'. ואמרתי כמה פעמים, שהאדם נפעל וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו, ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצריך לתקן לו מזון פעמים ערב ובוקר, נצטווה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו גם-כן שתי פעמים, לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתרה על עבודתו לרבו. וכל זה למה? כדי לעורר רוחו וחפצו תמיד לזכור את בוראו...

1.

פרק כ"ח פסוק מ"א "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי" הבאור: ד"ה והלבשת: פועל יוצא לשני פעולים, ורבים כמוהו. פרש את דבריו.

 

2.

פרק כ"ט פסוק א' "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם" רש"י: ד"ה לקח: כמו קח ושתי גזרות הן אחת של קיחה ואחת של לקיחה ולהן פתרון אחד. ראב"ע: ד"ה וזה אשר תעשה: לאהרן ולבניו. אין הפרש בין קח או לקח כמו צק לעם ויאכלו, וגם יצק בו מים. מה ביניהם, ודעת מי מהם מתאימה יותר לתורת הדקדוק של ימינו?

 

3.

פרק כ"ט פסוק ט' "וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו..." ראב"ע: ד"ה וחגרת אותם אבנט: כולל אבנט אהרן ובניו וכן המכנסים, ואחר שהזכיר אותם הוסיף לבאר אהרן ובניו, כמו ותפתח ותראהו את הילד. מהי התופעה הסינטקטית (התחבירית) התמוהה שעליה מתעכב ראב"ע?