קנאותו של פינחס

פסוק י"ב

"הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם"

ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים ד' נ"א:

ולפי דעת החולקים על רבותינו ז"ל ואומרים כי פינחס איננו אליהו, יהיה השלום המיועד אל פינחס רומז אל שלום מנוחת הנפש בעולם הבא... ויורה על זה מה שזכר הכתוב בעונש הרשעים (ישעיה נ"ז) "אין שלום אמר אלוקים לרשעים" – ואין חיי הרשעים בעולם הזה נעדרי השלום והשקט יותר מן הצדיקים! אבל ירמוז אל שלום הנפש בלי ספק בעולם הרוחני שאין בו הפך (= שאין בו התרוצצות בין ניגודים ולא יגבר אחד היסודות ההפכיים על האחר) ועליו נאמר (תהלים קי"ט) "שלום רב לאוהבי תורתך".

אברבנאל:

ולפי שהיו רבים מבני ישראל אומרים, שהיה פינחס בסכנה עצומה עם בני שמעון וקרובי זמרי, שיעמדו עליו ויהרגוהו ויצטרך פינחס מטעם זה לבקש אנשים שילכו סביבו לשמרו מאויביו, ציוה ה' למשה, שיאמר לכל אדם ויפרסם בתוך בני ישראל, שה' יתברך נותן לפינחס את בריתו שלום ולא יירא בקום עליו מרעים, כי מי ערב את לבו לגשת אליו להשחיתו בהיות ברית ה' סביבו לחלצו?!

העמק דבר:

בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה ברכו במידת השלום שלא יקפיד ולא ירגיז, ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכא באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום ולא יהא זה עניין לפוקת הלב.

(והשווה דבריו לדברים י"ג י"ח:

ד"ה ונתן לך רחמים: דמעשה עיר הנדחת גורם שלוש רעות בישראל: האחת שההורג נפש נעשה אכזר בטבעו... ואם נהרוג עיר שלמה בעל כרחנו עלינו להוביל אנשים רבים להרוג ולהיות אכזריים... ועל זה הבטיח הכתוב שאם תעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה ישוב ה' מחרון אפו "ונתן לך רחמים" – מידת הרחמים!).                                                            

פסוק י"ג 

"וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

ירושלמי סנהדרין פ"ט הלכה ז':

הבועל ארמית – קנאין פוגעין בו. תני: שלא ברצון חכמים. ופינחס שלא ברצון חכמים? אמר ר' יודה בן פזי: ביקשו לנדותו – אלמלא קפצה רוח הקודש ואמרה: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלוהיו".

למאמר חז"ל זה מעיר בעל תורה תמימה:

כמה עמלו המפרשים לפרש דרשה זו, אבל באמת יש לפרש בדרך פשוטה, דאמר בזה: "תני: שלא ברצון חכמים" כלומר: הא דקנאים פוגעים בבועל ארמית אין רוח חכמים נוחה מזה. והסברא בזה יש לומר, דכיון דצריך לעשות זה ברוח קנאה אמיתית לכבוד ה', אם כן אי אפשר לתת רשות לכל אדם שיהיה רשאי לפגוע באיש כזה, כי מי יודע אולי הוא עושה זאת באיזו פניה צדדית ואומר כי עושה ברוח קנאת ה', ובין כה הוא הורג נפש, שאינו מחויב מיתה מצד הדין ממש... ופריך (= ומקשה על הנאמר לפני כן): וכי פנחס עשה מעשה שהוא לא ברצון חכמים? ומשיב: אמנם כן, וכי באמת ביקשו לנדותו על מה שעשה אלמלא קפצה רוח הקודש ואמרה: "והייתה לו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלוהיו" ואם כן העידה רוח הקודש, כי היה קנאי ממש ופטרוהו.

השווה לדברי הירושלמי עם פירוש בעל תורה תמימה שהובאו במקטע ב את דברי הרב קוק זצ"ל בפירושו עולת ראיה על סדר התפילה, לברכת "ולמלשינים אל תהי תקווה":

נאמר (בברכות כ"ח): "אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותיקנה".
כל הברכות של התפילה שהן מלאות חסד ואהבה, ראוי לתקנן כל חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, לערוך תפילות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אבל ברכה זו של התפילה, שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא תמצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, צריכה היא לבוא דווקא ממי שכולו טהור וקדוש לה', שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל, ורק מפני שע"י תקלתם של הרשעים המכשילים מחוסרת ההתגלות של התכלית הכללית, יעתר אל ה' להדוף אותם. אבל אם ישאר בלבו איזה רגש כל דהו של שנאה מפני ההתנגדות הטבעית, אף שהיא קודש לה' בהתחלתה, מכל מקום תגבר בלב להיות גם כן לשנאה טבעית חוץ משורת הכוונה האמיתית. על כן עמד שמואל הקטן ותיקנה, ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא אשר דרש תמיד (משלי כ"ד) "בנפל אויבך אל תשמח" (פרקי אבות ד' י"ט: שמואל הקטן אומר: בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך). ורק הוא אשר הסיר מלבבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו, והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תמצא בה כי אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי.