לאחר מעמד הר סיני

עצה טובה: להבנת פסוק י"ז וענין הנסיון, למד רמב"ם מורה נבוכים חלק ג' פרק כ"ד.

רמב"ן,  פסוק ט"ו:

ד"ה וכל העם רואים: דעת המפרשים שהיה זה אחר מתן תורה, והוא שאמר (דברים ה' כ'-כ"ב) ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו וגו' אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' עוד ומתנו וגו'.
ואין כן דעתי, בעבור שאמר בכאן ואל ידבר עמנו אלהים, ולא אמר "עוד", ומשה אמר בכאן אל תיראו, ושם נאמר (שם ה' כ"ה) הטיבו כל אשר דברו. ועוד, כי בכאן לא סיפר שיפחדו רק מן הקולות והלפידים ומן ההר שהוא עשן, ושם פחדו מדבור השכינה, שאמרו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי (שם ה' כ"ג). ועוד, כי בכאן (בפסוק כ"א) אמר ומשה נגש אל הערפל, ולא אמר שבא בתוכו.
והנכון בעיני בפרשה ובסידור הענין, כי "וכל העם רואים... ויאמרו אל משה" היה קודם מתן תורה, ומתחילה הזכיר כסדר כל דברי האלהים מה שציוה למשה בהגבלת ההר ואזהרת העם ועשרת הדברות, ועתה חזר והזכיר דברי העם אל משה ואמר כי מעת שראו את הקולות ואת הלפידים נעו לאחור ועמדו מרחוק יותר מגבול ההר אשר הגביל משה.
והסדר בדברים, כי בבוקר היו קולות וברקים וקול שופר חזק (לעיל י"ט ט"ז) ועדין לא ירדה שכינה, כענין ורוח גדולה וחזק מפרק הרים משבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' (מלכים א' י"ט י"א), וחרדו העם במחנה במקום תחנותם (לעיל י"ט ט"ז), ומשה חיזק לבם והוציאם לקראת האלהים ויתיצבו בתחתית ההר (שם י"ז), ובהיותם שם בתחתית ההר מצפים ומתיצבים ירד ה' על ההר באש (שם י"ח), ויעל עשנו עד לב השמים חשך ענן וערפל (דברים ד' י"א), וחרד ההר עצמו ונזדעזע (לעיל י"ט י"ח) כאשר יעשו ברעש הנקרא "זלזלה" או יותר מכן. וכן כתוב (תהלים קי"ד ד') ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן, ואיננו משל, כאשר איננו משל הים ראה וינס הירדן יסב לאחור (שם ג'), ונתחזק קול השופר מאד (לעיל י"ט י"ט), אז ראו העם וינועו לאחור ויעמדו מרחוק (כאן) יותר מן הגבול, ואז אמרו אליו כולם שלא ידבר עמהם האלהים כלל פן ימותו, כי במראה נהפכו ציריהם עליהם ולא עצרו כח (דניאל י' ט"ז), ואם ישמעו הדיבור ימותו, ומשה חיזקם ואמר להם אל תיראו (פסוק כ'), ושמעו אליו ויעמוד העם מרחוק במעמדם (פסוק כ"א), כי לא רצו בכל דבריו להתקרב אל הגבול, ומשה נגש אל הערפל (שם), לא בא בתוכו, ואז דיבר אלהים עשרת הדברות.
ואחר עשרת הדברות לא הזכיר כאן מה שאמרו הזקנים למשה, כי רצה לבאר כסדר המצות והמשפטים, אבל במשנה תורה (דברים ה' כ') הזכיר משה כי אחרי הדברות קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם ואמרו לו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו, כי שיערנו בנפשותינו שלא נוכל עוד לסבול משא דבר ה' אלהים, כי חשבו שירצה האלהים לדבר אליהם כל המצוות, ולכך אמרו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו (שם כ"ד), והקב"ה הודה לדבריהם ואמר הטיבו כל אשר דברו, כי כן היה החפץ לפניו שלא ישמיעם רק עשרת הדברות, והיראה ישרה לפניו.

הרמב"ן אינו מזהה את המסופר כאן עם הנאמר בדברים פרק ו' פסוקים י"ט-כ"ה. מהם נימוקיו?

פסוק י"ד

"רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת"

1.

רש"י:   רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר (שם). רשב"ם: הברד והאבנים, כדכתיב קולות אלהים וברד. ספורנו: כמו ולבי ראה. התבוננו בענין הקולות שלא יוכלו לסבלם, כאמרם לא אוסיף עוד לשמוע את קול ה' אלהי, ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד, ולא אמות. מה ביניהם?

2.

ראב"ע, שמות פרק ב' פסוק ג': ד"ה ותחמרה בחמר ובזפת נחה ה"א כה"א ויקרא לה נבח בשמו. וזאת המילה נגזרת מן בחמר והוא טיט אדום מדבק ימצא בארץ ישראל. וכמוהו בארות בארות חמר. ובלשון ישמעאל יקרא אל חמר. ויוכבד עשתה כן כי אמרה אל אראה במות הילד, אולי אחותו נתנבאה לעשות כן. ומחשבות השם עמקו ומי ייכול לעמוד בסודו ולא לבדו נתכנו עלילות. אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס, והושיע בנות מדין מהרועים בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו. ועוד דבר אחר: כי אילו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו לא היו יראים ממנו כי יחשבוהו כאחד מהם. כיצד אפשר לפרש ביטוי זה בדרך הפשט לפי הנאמר בראב"ע?

פסוק ט"ז

"לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם"

רש"י: 

לגדל אתכם בעולם שיצא לכם שם באומות שהוא בכבודו נגלה עליכם.

רמב"ן:

ד"ה כי לבעבור נסות: לגדל אתכם בעולם שיצא לכם שם בגוים שהוא בכבודו נגלה עליכם. נסות, לשון הרמה וגדולה, כמו הרימו נס (ישעיה ס"ב י'), כנס על הגבעה (שם ל' י"ז), שהוא זקוף, לשון רש"י. ואיננו נכון. אבל יתכן שיאמר, כי לבעבור הרגילכם באמונתו בא האלהים, שכיון שהראה לכם גילוי השכינה נכנסה אמונתו בלבבכם לדבקה בו, ולא תפרד נפשכם ממנה לעולם, ולמען תהיה יראתו על פניכם בראותכם כי הוא לבדו האלהים בשמים ובארץ ותיראון ממנו יראה גדולה. או יאמר, שתהיה על פניכם יראת האש הגדולה הזאת ולא תחטאו מיראתכם ממנה. ויהיה הלשון מן ויואל ללכת כי לא נסה, ויאמר דוד אל שאול לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי (שמואל א' י"ז ל"ט), כענין רגילות.
והרב אמר במורה הנבוכים (ג' כ"ד) כי אמר להם אל תיראו, כי זה אשר ראיתם היה שכשינסה ה' אלהים אתכם להודיע ערך אמונתכם, וישלח לכם נביא שקר שירצה לסתור מה ששמעתם, לא תמעד אשוריכם לעולם מדרך האמת, כי כבר ראיתם האמת בעיניכם. ואם כן יאמר, בעבור שיוכל לנסות אתכם לעתיד בא האלהים עתה כדי שתהיו עומדים לו בכל נסיון.
ועל דעתי הוא נסיון ממש. יאמר, הנה רצה האלהים לנסותכם התשמרו מצוותיו כי הוציא מלבכם כל ספק, ומעתה יראה הישכם אוהבים אותו ואם תחפצו בו ובמצותיו. וכן כל לשון נסיון בחינה, ללכת באלה כי לא נסיתי (שמואל א' י"ז ל"ט), לא בחנתי נפשי מעולם ללכת בהם. ויתכן שיהיה הנסיון הזה בטובה, כי האדון פעם ינסה עבדו בעבודה קשה לדעת אם יסבלנה לאהבתו, ופעם ייטיב עמו לדעת אם יגמול אותו בטובה אשר עשה עמו להוסיף לאדוניו עבודה וכבוד, כענין שאמרו חכמים (שמו"ר ל"א כ') אשרי אדם שעומד בנסיוניו, שאין לך בריה שאין הקב"ה מנסה אותה, העשיר מנסה אותו אם תהיה ידו פתוחה לעניים, העני מנסה אותו אם יוכל לקבל יסורין וכו'. ולכך אמר הכתוב, הטיב לכם האלהים להראותכם את כבודו, אשר לא עשה כן לכל גוי, לנסותכם אם תגמלו לפניו כטובה אשר עשה עמכם להיות לו לעם נחלה, כענין שאמר הלה' תגמלו זאת (דברים ל"ב ו'), ואמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם (עמוס ג' ב'), כי העמים אינם חייבים לי ככם אשר ידעתי אתכם פנים בפנים.

שד"ל:

נראה לי לשון נסיון כמשמעו, כי רצה ה' לעשות כל ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש. והיה המנהג בין המצרים כשהיו מכניסין אדם בסודותם לעשותו קדוש לאלוהיהם היו מנסים אותו בכמה נסיונות ואיומים ואם היה מפחד ובלתי עומד בכל הנסיונות – לא היו מקבלים אותו, והנה ישראל פחדו מאוד, אך לא חזרו לאהליהם, אבל עמדו שם לשמוע דבר ה', ובזה הראו עצמם ראויים להיות ממלכת כהנים.

1.

מה הקושי במילה זו, ומה הם פירושיה השונים?

2.

לאיזה מן הפירושים יש להביא סעד מן דברים פרק ח' פסוק ט"ז: "לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ" ועיין ספורנו, שם: ולמען נסותך: אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער.

3.

מה ראה רש"י לפרש כאן בדרך זו ולא מפרש כך בשמות פרק ט"ז פסוק ד': ד"ה למען אנסנו הילך בתורתי: אם ישמרו מצות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט. ובדברים פרק ח' פסוק ב':  שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו.

4.

במה שונה שד"ל מכל המפרשים?

5.

"לְבַעֲבוּר נַסּוֹת" באור (ר' משה בן מנחם): למ"ד לבעבור - להורות על הסיבה התכליתית. וכמוהו למ"ד לבלתי, עניינו כמו "כדי" בלשון חז"ל, כי מילת "בעבור" לבדה מורה על הסיבה הגורמת , כמו "בשביל", וכך הוא שיעור הכתוב: כדי לנסות אתכם בא האלקים וכדי שלא תחטאו בשביל שתהיה יראתו על פניכם, על ידי שתהיה יראתו על פניכם לא תחטאו. וזהו התכלית שאליו יכוון. השווה דבריו לדברי רש"י: ד"ה ובעבור תהייה יראתו: ע"י שראיתם אותו יראוי ומאויים תדעו כי אין זולתו ותיראו מפניו. השווה דבריו לדברי ראב"ע: ד"ה ויאמר: למ"ד לבעבור נוסף, כלמ"ד למבראשונה ולמ"ד והשלישי לאבשלום בן מעכה. מה ההבדל העקרוני ביניהם? האם "היראה" היא אמצעי או מטרה לדעתם?

פסוקים י"ט-כ'

"לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו..."

אברבנאל, מקשה:

למה ציוה עתה על העבודה זרה? כיוון שבדיבור שני מהדברות הזהיר עליה הרבה: "לא יהיה לך...", "לא תעשה לך...", "לא תשתחוה..."

נסה לענות על שאלתו וגם לבאר את הקשר שבין שני הפסוקים (י"ט-כ').

פסוקים כ"א – כ"ב  

"לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ"

רש"י:

ד"ה ותחללה: הא למדת שאם הנפת עליה ברזל - חיללת (פ"ג דמדות) שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך, ועוד שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים לפיכך לא יבוא עליו כורת ומחבל. והרי דברים קל וחומר: ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות - ע"י שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל - המטיל שלום בין איש לאשתו בין משפחה למשפחה בין אדם לחברו על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות.

רמב"ן:

ד"ה ולא תעלה במעלות: ... וטעם המצוה בדברי רבותינו (במכילתא כאן) להידור מצוה שלא יונף המקצר על המאריך. ור"א אמר שלא ישאר הנפסל מן האבן באשפתות והמקצת בנוי במזבח השם. או שלא ילקח ממנה לעשות מזבח לעבודה זרה כי עובדיה יעשו כן אולי יצליחו. והרב אמר במורה הנבוכים (ג' מ"ה) שהיא הרחקה, שלא יבואו לעשות בהן צורה ותהיה אבן משכית, כי היה כן מנהג עובדי עבודה זרה.
ואני אומר כי טעם המצוה, בעבור היות הברזל חרב והוא המחריב העולם, ולכן נקרא כך. והנה עשו אשר שנאו השם (מלאכי א' ג') הוא היורש החרב, שאמר לו ועל חרבך תחיה (בראשית כ"ז מ'), והחרב הוא כוחו בשמים ובארץ, כי במאדים ובמזלות הדם החרב יצליח, ובהם תראה גבורתו, ולכן לא יובא בית ה'.
וזהו הטעם שהזכירו הכתוב בפירוש: אשר לא תבנה אתהן גזית, כי בהניפך עליהם שום ברזל לעשותם כן הנפת עליה חרבך המרצח ומרבה חללים וחיללת אותה.
ומפני זה לא היה במשכן ברזל, כי גם יתדותיו שהיו טובות יותר מברזל, עשה נחשת. וכן בבית עולמים לא נעשה בו כלי ברזל מלבד הסכינים, כי השחיטה אינה עבודה. והכתוב לא אסר לבנות גזית רק בהניף עליהן ברזל, כי פירש כאשר חרבך הנפת עליה, ומפורש בזה לא תניף עליהן ברזל (דברים כ"ז ה'), ואם בא לסתת אותן בכלי כסף או בשמיר שהזכירו רבותינו (סוטה מ"ח ע"ב) הרי זה מותר, אע"פ שאינן שלמות.
וזה ישבר טעמו של ר"א. גם טעם הרב בעבור זה איננו נכון.

רמב"ם, מורה נבוכים ג' פרק מ"ה:

אבל האזהרה מהיות אבני המזבח גזית שלא יניף עליהם ברזל – כבר ידעת הסיבה שנתנו בו באומרם "אינו דין שיונף המקצר על המאריך" וזה טוב על צד הדרשות כמו שזכרנו, והסיבה בו מבוארת וזה, שעובדי עבודה זרה היו בונים מזבחות באבני גזית, והזהיר מהידמות להם ושיהיה המזבח מאדמה - הרחקה מלהידמות להם, ואמר "מזבח אדמה תעשה לי" ואם אי אפשר לעשותו מבלי אבנים – יהיו בצורתם הטבעית, לא יחצבו, כמו שהזהיר מאבן משכית ומנטוע כל עץ אצל מזבח ה', והכוונה כולה אחת, והיא: שלא נעבוד ה' כדמות עבודתם החלקית אשר היו עושים אותה לנעבדים. ועל זה הענין הזהיר בכלל ואמר: (דברים י"ב ל') "איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם ואעשה כן גם אני", רצוני לומר: שלא יעשו כן לשם לסיבה אשר אמר, כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלוהיהם. כבר ידעת פרסום עבודת פעור בזמנים ההם אשר הייתה בגילוי הערווה, מפני זה ציוה הכהנים לעשות מכנסים לכסות בשר הערווה בעת העבודה ושלא יעלה למזבח עם כל זה במעלות אשר לא תגלה ערותך עליו.

מה ההבדל העקרוני שביניהם בטעם המצווה הזו?

 

הערה: עיין הבדל עקרוני זה בין הרמב"ם ובין הרמב"ן שאלון ויקרא תש"ב שאלה א'.