מכת בכורות

פסוקים א'-ג'

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה. דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם"

רבים מן המפרשים סוברים שפסוקים אלה הם כמאמר מוסגר. נמק את דעתם!

1.

עיין הפסוקים הבאים: פרק ג' פסוק כ"ב "...וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף..." פרק י"א פסוק ב' "...וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף..." פרק י"ב פסוק ל"ה "... וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב..." ראב"ע, פרק ג' פסוק כ"ב: ד"ה ושאלה: הנה במקום אחר וישאלו זכרים ונקבה, והזכיר הנקבות עתה כי מנהג הנשים לשאול מאת השכנות יותר מהזכרים כלי תכשיט כסף וזהב לשום על צוארי הבנים והבנות ונזמים באזנים ובאף אצעדה ושהרונים ועכסים. וזה המנהג היום בארץ ישמעאל, לא כן בארץ הערלים. וככה הזכיר מכשפה, כי הנשים בעלת כשפים יותר מהזכרים. כיצד מיישב ראב"ע את הסתירה שבין פרק ג' פסוק כ"ב: "ושאלה אישה..." ובין פרק י"א פסוק ב': "וישאלו איש..."?

2.

עיין: רשב"ם, פרק ג' פסוק כ"ב: ד"ה ושאלה אישה: במתנה גמורה וחלוטה, שהרי כתב ונתתי את חן העם. כמו: שאל ממני ואתנה גוים נחלתך. זהו עיקר פשוטו ותשובה לאפיקורסים. פרק י"א פסוק ב': ד"ה וישאלו: לשם מתנה גמורה כמו שאל ממני ואתנה גוים נחלתך. פרק י"ב פסוק ל"ו: ד"ה נתן את חן העם: לתת להם במתנה, כדכתיב באלה שמות ונתתי את חן העם בעיני מצרים. ד"ה וישאילום: מצרי לישראל. ישראל היו השואלים ומצרים המשאילים. השלימו שאילתם ומתנה היתה. מי (שפועל) {נ"א ששואל} את הדבר קרוי פועל, ומי שמוסר לו מה ששואל קרוי מפעיל. משאיל נותן לו מה ששואל. א.  מהי "שאלת האפיקורסים" שעליה עונה רשב"ם? ב.  מהו הסעד הלשוני לפירושו? עיין שמות פרק כ"ב פסוק י"ג: "וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם" עיין שמואל א' פרק א' פסוק כ"ח: "וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה' כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה' וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה'"

3.

ראב"ע, פרק ג' פסוק כ"ב: ד"ה ומגרת ביתה: כי אחוזה היתה להם. ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו, ואלה הלא יראו כי מצוה עליונה היתה, ואין טעם לשאול למה כי השם ברא הכל והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע כי הכל שלו הוא. מהי תשובת ראב"ע לשאלה הנ"ל?

4.

הידועות לך עוד תשובות אחרות לשאלה זו? השווה גם את דברי הגמרא סנהדרין צ"א: ... שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכנסדרוס מוקדון. אמרו לו: הרי הוא אומר: "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום" – תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. אמר גביהה בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך לאדון עמהם לפני אלכסנדרוס. אם ינצחוני - אמרו: הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם - אמרו להם: תורת משה רבנו נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהם. אמר להם: מהיכן אתם מביאים ראיה? אמרו לו: מן התורה. אמר להם: אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה, שנאמר: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה". תנו לי שכר עבודה של שישים רבוא ששעבדתם במצרים... אמר להם אלכנסדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה! אמרו לו: תנה לנו זמן ג' ימים! נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה.

5.

פרק י"ב פסוק ל"ו "וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" מי הנושא בחצי פסוק זה? שתי תשובות ניתנות ע"י המפרשים לשאלה זו, נמק את שתיהן.

6.

רמב"ן, פרק י"א פסוק ג': ד"ה ויתן ה' את חן העם: שלא היו אנשי מצרים שונאים אותם על המכות, אבל מוסיפין בהם אהבה ונושאים חן בעיניהם, לאמר, אנחנו הרשעים גם עושים חמס, וראוי הוא שיחונן אתכם האלהים. גם האיש משה, המביא עליהם המכות, גדול מאד בכל ארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ואנשי ריבו, ובעיני העם, ישראל, אחרי שאמרו לו ירא ה' עליכם וישפוט (לעיל ה' כ"א), אחרי ולא שמעו אל משה מקוצר רוח (שם ו ט), כי נתגדל מאד בעיניהם בראותם כי נאמן הוא לנביא לה'. ויש אומרים כי בעיני העם - עם מצרים. ולא אמר בעיני פרעה ובעיני עבדיו, כי השם אימץ את לבו כנגד משה ודיבר לו שלא כהוגן עתה פעמים (לעיל י' י', כ"ח), כי רצה ה' שיבוא אליו וישתחוה לו כבוא אדם אל שונאו, כי כל זה גדולה ומעלה למשה. ולא יתכן לפרש כי ,]ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים,] הוא חן ההשאלה, כי עתה בזמן ההבטחה לא יאמר "ויתן ה'", אבל היה אומר "ואני אתן את חן העם", ולמטה בשעת מעשה נאמר וה' נתן (להלן י"ב ל"ו). במה נוטה הרמב"ן מן הפירוש הרגיל, ומה נימוקו?

השווה את התראת משה (פרק י"א פסוקים ד'-ח') לסיפור המעשה (פרק י"ב פסוקים כ"ט-ל') ונסה לבאר את ההבדלים שביניהם. פרק י"א 1) פסוק ד' "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה" 2) פסוק ה' "עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה" 3) פסוק ח' "וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ" פרק י"ב פסוק כ"ט "בַּחֲצִי הַלַּיְלָה" פסוק כ"ט "עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי" פסוק ל' "וַיָּקָם פַּרְעֹה... וְכָל עֲבָדָיו"

1) פרק י"א פסוק ב' ד"ה דבר נא: (ברכות ז') אין נא אלא לשון בקשה. בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם.	מה קשה לרש"י במקום זה? והרי מילת "נא" לא הוזכרה כאן לראשונה, ולמה פירשה רק כאן? במקומות אחרים אין רש"י מפרש מילה זו כלל – דרך משל – בראשית פרק כ"ה פסוק ל': "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא..." פרק כ"ז פסוק ג': "וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ..." פרק כ"ז פסוק י"ט: "...קוּם נָא שְׁבָה..." פרק כ"ז פסוק כ"א: "...גְּשָׁה נָּא ..." מה צורך יש בדברי שפתי חכמים: "אין נא האמור כאן אלא לשון בקשה"?
2) פרק י"א פסוק ה' ד"ה וכל בכור בהמה: לפי שהיו עובדין לה וכשהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה נפרע מאלהיה (מכילתא).	מה קשה לו? הסבר את הרעיון הכלול בדבריו.
3) פרק י"א פסוק ח' ד"ה ואחרי כן אצא: עם כל העם מארצך.	מה ראה צורך להוסיף את המילים "עם כל העם"?
4) פרק י"ב פסוק ל' ד"ה כי אין בית: יש שם בכור - מת; אין שם בכור - גדול שבבית קרוי בכור, שנאמר (תהילים פ"ט) אף אני בכור אתנהו. דבר אחר: מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנויים והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת כל אחד בכור לאביו.	השווה לדבריו ראב"ע: ד"ה כי אין בית: על הרוב ידבר הכתוב. מה ההבדל העקרוני בין רש"י לראב"ע?   הקבל דברי ראב"ע: פרק ט' פסוק ו': ד"ה ויעש ה': ופירוש וימת כל מקנה מצרים - רובו. כי הנה כתיב שלח העז את מקנך וככה תמצא בברד ואת כל עשב השדה. והעד, מכת הארבה ואכל את יתר הפליטה. במדבר פרק י"ד פסוק כ"ב: ד"ה זה עשר פעמים: הטעם, רבים, והזכיר עשר בעבור היותו סך חשבון כי היא סוף האחדים וראש העשרות שהם במחברת השנית.  לעומת דברי רש"י שם: שנים בים ושנים במן ושנים בשליו וכו' כדאיתא במסכת ערכין.