הולדת משה ובגרותו

פסוק ג'

"וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר"

ראב"ע:

ד"ה ותחמרה: נחה ה"א כה"א ויקרא לה נבח בשמו. וזאת המלה נגזרת מן בחמר והוא טיט אדום מדבק ימצא בארץ ישראל. וכמוהו בארות בארות חמר. ובלשון ישמעאל יקרא אל חמר. ויוכבד עשתה כן, כי אמרה אל אראה במות הילד. אולי אחותו נתנבאה לעשות כן. ומחשבות השם עמקו ומי יכול לעמוד בסודו, ולא לבדו נתכנו עלילות. אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס, והושיע בנות מדין מהרועים בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו. ועוד דבר אחר: כי אילו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו לא היו יראים ממנו כי יחשבוהו כאחד מהם.

על השאלה הידועה: מה ראתה ההשגחה העליונה לסבב פני הדברים, שיובא משה רבנו ע"ה לבית המלכות ויתגדל ויתחנך בתרבות מצרית – עונה ראב"ע שלוש תשובות. הסבר כל אחת מהן!

פסוק ב'

"וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא"

רש"י: 

כשנולד נתמלא הבית כולו אורה (סוטה שם).

 רמב"ן:

ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם, יפים ושאינם יפים, וכולנה תצפנינה אותן בכל יכולתן, ואין צורך לטענה כי טוב הוא. אבל פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל, ולכן נתנה אל לבה וחשבה מחשבות בעניינו, וכאשר ראתה שלא יכלה עוד להצפינו חשבה שינצל בתחבולה אחרת ועשתה לו תיבת גומא. ואחותו נצבת מרחוק שלא יכירו בה, לדעת מה יעשה לו. וכל זה סיוע לדברי רבותינו שדרשו כי טוב הוא, שנתמלא כל הבית אורה (סוטה י"ב ע"א), ולמה שאמרו שהיתה מרים מתנבאת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל (שם).

רשב"ם:

המפרש לפי שראתהו שטוב הוא הטמינתהו, שקר הוא, שכל היולדות אמותן מרחמות עליהן אם כן צריך לפרש "ותרא" כמו: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" - הסתכל והביט כל מעשיו וכל פעולותיו שעשה אם יש לתקן שום דבר בהם והנה כולם יפים ומתוקנים. אך כאן, לפי שמשה נולד לסוף ששה חדשים כמו שמצינו בשמואל שנולד לתקופת הימים שני תקופות ושני ימים, ולפיכך יכלה להצפינו שלשה חדשים שהמצריים היו מבקרים למעוברות לסוף תשעה חדשים לכן נסתכלה בו בשעת לידה אם הוא נפל ולא תטרח בהטמנתו וראתהו כי טוב ויפה הוא כי גמרו סימניו שערו וציפורניו כמו ששנינו ביבמות וידעה שהוא בר קיימא ותצפנהו שלשה ירחים עד סוף ט' ירחים שהוא זמן לידת רוב נשים, וכשבאו לבודקה אמרה להם נפל היה או השליכוהו המצריים ליאור.

ראב"ע:

ד"ה ותהר: לא הזכיר הכתוב לידת מרים ואהרן כי לא התחדש דבר בלדתם. ומילת "טוב" כאשר תמצא באיש מלא דעת, יתכן היותו בנשמה כמו טוב עם ה' וטוב עם אנשים. או טוב עין, או בגוף או בצורה טוב תואר או מראה. ובעבור שמצאנו בילד כי טוב הוא אין לפרשו כי אם בצורתו טוב מכל הילודים.

ספורנו:

יפה, כמו כי טובות הנה. ראתהו יפה יותר ממה שהיה מורגל וחשבה שזה היה לתכלית מכוון מאת יוצרו, כי אמנם יופי התבנית יורה על טוב מזג החומר ושלמות הכח המצייר.

שד"ל:

ולי נראה כמשמעו, וקוראים "טוב" לתינוק כשאינו בוכה וצועק, ואם היה צועק לא היה אפשר לצפנו, כי היה קולו נשמע מרחוק, ומפני שהיה טוב יכלה לצפנו.

מה הקושי, ומהם תירוצי המפרשים?

פסוק ג'

"וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר"

בעל עקדת יצחק, (ר' יצחק עראמה) מקשה:

והרי היא הורגת אותו ודאי ליראתה שמא יהרגוהו. ובודאי בזה שמא עדיף.

נסה לענות על שאלתו.

פסוק ו'

"מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה"

רמב"ן:

נתנה אל לבה המעשה כאשר היה, כי אמרה לבעבור הציל אותו או שלא יראו במות הילד שמוהו שם, ואיש מצרי למה יעשה כן. ויש אומרים שראתהו נימול (סוטה י"ב ע"א שמו"ר א' כ"ט). ואם כן הסירה בגדיו ובדקה אותו בו. ואין צורך.

העמק דבר:

כסבורה שמצאה ילד שנולד באותו יום, והנה הוא נער - דבן ג' חדשים נקרא נער לגבי בן יומו, ומזה הבינה כי מילדי העברים זה, ודרך העברים להשתדל ולחפש  עצות ולהציל כפי האפשרי, על כן עלה ביד אמו להצפינו איזה זמן עד שהוכרחה באחרונה להניחו כאן, מה שאין כן אילו היה מצרי, אם היה ראוי להיות נשלך ליאור – כבר השליכוהו ליאור בהיותו ילד.

 

מה ביניהם?

1) פסוק ו' ד"ה ותפתח ותראהו: את מי ראתה - הילד. זהו פשוטו. ומדרשו: שראתה עמו שכינה (ש"ר סוטה שם).	מה בין הפשט לדרש בפירוש המילה "את"? מה המניעים הפורמליים והפנימיים לדרש זה?
2) פסוק י"א ד"ה וירא בסבלותם: (ב"ר) נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם.	מה המריצו לפרש כך?
3) פסוק י"ג ד"ה למה תכה: אף על פי שלא הכהו נקרא רשע בהרמת יד.	מה דייק לפרש כך?
4) פסוק י"ד ד"ה ויירא משה: כפשוטו. ומדרשו: דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר: מעתה שמא אינם ראויין להגאל.	למה לא הסתפק בפשוטו של פסוק?

פסוק י"ב

"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"

העמק דבר:

ויפן כה וכה: חיפש עצות לקבול על המצרי שהכהו חינם.

וירא כי אין איש: להגיד לפניו את העוול, כי כולם עצות בוגדים ושונאי ישראל.

הכתב והקבלה:

ויפן... חשב משה שאחד מאחיו העברים העומדים סביבו יתקומם על המצרי ויציל את אחיו המוכה.

וירא כי אין איש: ראה שאין ביניהם גבר בגוברין, ואין מהם שם על לב אחיו להשתדל על הצלתו.

במה נוטים שניהם מדרך הפשט, ומה ההבדל ביניהם? (שים לב לאקטואליות שבפירושו של העמק דבר.)

1.

פסוק ג' "וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת" דעת זקנים מבעלי התוספות בשם הראב"ע, (ולא נמצא אצלנו בדפוסים): על דרך "שאגת אריה וקול שחל ושני כפירים נתעו" (איוב ד' י'), אע"פ ש"תחמרה" לא שייך גבי זפת, נקט לה אגב "חמר", כדנקט "נתעו" גבי "שאגה" ו"קול", אף על גב דלא שייך ביה, משום דשייך גבי "שני כפירים". באר את הקושי הסינטקטי (תחבירי) שבפסוקנו! לשם מה נעזר ראב"ע באיוב פרק ד' פסוק י', ומה עניינו לכאן?

2.

פסוק ו', רשב"ם: ד"ה והנה נער בוכה: לפי שהיה בוכה, לכך ותחמול עליו. ולפי שראתהו נער זכר מהול, אמרה מילדי העברים זה. ודוגמא לזו: ולחנה יתן מנה אחת אפים, חלק בחור, ולמה - כי את חנה אהב, לכך נתן לה אפים מקערה שלפניו. ואם כן למה מנה אחת? כי ה' סגר רחמה. אבל לפנינה ולכל בנותיה ובניה נתן מנות הרבה כי בנים רבים היו לה. ותראהו את הילד והנה הוא נער בוכה. לשם מה נעזר רשב"ם בשמואל א' פרק א' פסוק ה', ומה עניינו לכאן?