האתון המדברת

פסוק כ"ג   

"וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ... וַתֵּט הָאָתוֹן"

פסוק כ"ה      

"וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה'... וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר"

פסוק כ"ז       

"וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה'... וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם"

פסוק כ"ח     

"וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן"

רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ב' פרק מ"ב:

כבר ביארנו כי כל מקום, שנזכר בו ראיית מלאך או דיבורו, שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום, יבאר בהם או לא יבאר, הכל בשווה, ... ודע זה והבינהו מאד ואין הפרש בין שיכתוב תחילה שהוא ראה מלאך או יהיה הנראה מן המאמר תחילה שהוא חשבו איש מבני אדם ואחר כן בסוף העניין התבאר לו שהוא מלאך... (ומביא עניין שלושת האנשים אצל אברהם והיאבקות יעקב עם המלאך שכולם במראות הנבואה)... וכן עניין בלעם כולו בדרך ודברי האתון הכל במראה הנבואה אחר שהתבאר באחרית העניין דיבור המלאך...

רמב"ן:

ד"ה ותרא האתון את מלאך ה': מלאכי השם – השכלים הנבדלים – לא יראו לחוש העיניים, כי אינם גוף נתפש במראה, וכאשר יראו לנביאים או לאנשי רוח הקודש כדניאל ישיגו אותם במראות הנפש המשכלת, כאשר תגיע למדרגת הנבואה או למדרגה תחתיה, אבל שיושגו לעיני הבהמה אי אפשר; על כן תוכל לפרש "ותרא האתון", כי הרגישה בדבר מפחיד אותה מלעבור, והוא המלאך אשר יצא לשטן, כעניין (קהלת א' ט"ז) "ולבי ראה הרבה חכמה ודעת", שיאמר על ההשגה, לא על הראות.
וכאשר אירע בה הנס, ושם לה הבורא הדיבור, אמרה לבלעם (כ"ב ל') "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה?" אבל לא ידעה למה עשתה עתה כן, כי לאונסה נעשה בה כך. ולפיכך לא אמרה לו: "הנה מלאך השם עומד לנגדי וחרבו שלופה בידו", כי לא עלתה השגתה לדעת זה כלל.
ואמר "ותרא את מלאך ה' וחרבו שלופה בידו", לא שתראה חרב, ואף כי מלאך, אבל ירמוז הכתוב, כי מפני היות המלאך נכון להכות בהן, חרדה חרדה גדולה, נדמה לה כאילו באים לשחוט אותה.
ואם נאמר, כי המלאכים הנראים בדמות אנוש, כאשר הזכרתי בפרשת וירא (בראשית י"ח א'), יושגו אף לעיני הבהמות, אם כן איך לא יראנו בלעם?!
אבל יתכן שהוסיף בהשגת עיניה מי שהוסיף בה הדיבור, וראתה כאדם, ולא הזכיר בה הכתוב "ויגל ה' עיני האתון" כאשר הזכיר באדוניה, כי העניין כולו באתון נס גדול, כבריאה חדשה בנבראים בין השמשות ואינו נקרא גילוי עיניים בלבד.
וטעם הנס הזה להראות לבלעם: מי שם פה לאדם. או מי ישום אלם (שמות ד' י"א) להודיעך, כי השם פותח פי הנאלמים, וכל שכן שיאלם ברצונו פי המדברים, גם ישים בפיהם דברים, לדבר כרצונו, כי הכל בידו....

רלב"ג:

... מבואר שה' ית' לא יחדש מופתים ללא צורך. אמר שלמה (קהלת ג' י"ד) "והאלוקים עשה שיראו מלפניו"... והנראה בעינינו לפי השרשים האמיתיים הנראים מדברי הנביאים ומהעיון, שזה הספור היה ענין שקרה לבלעם במראה הנבואה, כמו הענין בספור בלקיחת הושע את גומר בה דבלים ושאר מה שנמשך בספור ההוא, אשר הוא בהכרח דבר נראה לו במראה הנבואה, לא דבר שקרה.
והנה נדמה לבלעם בחלומו של נבואה שכבר היה לילה כשבאהו דבר ה' ית', במה שאמר לו (פסוק כ') "אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם" ואחר זה נדמה לו בחלומו, שהיה בוקר ושהוא קם וחבש את אתונו והלך עם שרי מואב, כי כן היה הסכמתו אם היה מקיץ, לפי שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו; ולזה תמצא כי תכונת האדם בחלומו הם מתיחסות לתכונותיו בהקיץ.
והנה סבב ה' ית' שיקרה לו בהליכתו, מה שהורה לו שלא הסכימו מן השמים שילך שם לתכלית אשר הוא פונה אליו, כי היה בדעתו על כל פנים להשתדל להזיק לישראל לפי היכולת; ולזה ספר שקרה לו זה המקרה, כי האתון נטתה מן הדרך והלכה בשדה וכאשר הכה בלעם אותה להטותה הדרך נלחצה אל הקיר ולחצה רגל בלעם אל הקיר ושב להכותה, ואחר זה רבצה תחתיו ושב להכותה, ונדמה לו בחלומו כאלו פתח ה' ית' את פי האתון ודברה אתו שתי פעמים והוא השיב לה, כדבר איש לאיש אחר. ואחר נראה לו המלאך ונתבאר לו מדברי המלאך בחלומו שנטית. האתון מן הדרך היתה מפני ראותה מלאך ה'.
והנה אמר (כ"ב ל"ד) "אם רע בעיניך אשובה לי", לפי שהיה דומה לו שכבר החזיק בדרך ובא לו הצווי שנית שילך עם האנשים, אך לא ידבר רק מה שידבר אליו ה' ית'.
וזה כולו היה מהשגחת ה' יתעלה על ישראל, כמו שזכרנו, כי זה היה הראוי שיוסיף אימה על בלעם מעבור את פי ה' בהשתדלותו לגרם נזק לישראל. והנה מה שאמר אחר זה (פסוק ל"ה) "וילך בלעם עם שרי בלק, הוא ענין שהיה בהקיץ, ולזה הוצרך להגיד זה ( = להגיד את המלים "וילך בלעם..."), כי הראשון (= פסוק כ"א "וילך עם שרי מואב") היה במראה הנבואה. ולולי זה הפירוש, לא היה צריך לומר שנית "וילך עם שרי מואב".

ר' יוסף אבן כספי, טירת כסף:

אבל בענין האתון איני צריך לדבר כלל, כי די במה שקדם בזה המורה (מורה נבוכים מאמר ב' פרק מ"ב, כי היה כל זה במראה הנבואה ולא דברה האתון כלל). אמנם אגיד מה שקרה לי עליו זה מעט מן השנים והוא, כי שאלני אחד – ממחפשי מומים בזולתם ולא ירגישו בנמצא אתם – אם אאמין שדברה האתון, ואני עניתיו מבלי הבטה אל מראהו ואומר: חי ה', אני מאמין בכל מה שכתוב בתורה ולמה לא אאמין בפסוק "ותאמר האתון" ובפסוק "וידבר חמור".

ר' יוסף אבן כספי, אדני כסף:

ויתיצב מלאך ה': היה זה בתנומה, כי התנמנם בלעם ברכבו, כמנהג רבים מבני אדם, כל שכן שהשכים בבקר. והכה לבו אותו על מהלכו... עד כי נשקע ישן או ממנמנם בזה הענין והגיע לו כל הדמיון הנזכר.

1.

במה מסכים הרלב"ג עם הרמב"ם ובמה הוא חולק עליו?

2.

לשם מה פותח הרלב"ג בפסוק מקהלת ג'?

3.

בסוף דבריו מביא הרלב"ג חיזוק לתפישתו מלשון הפסוקים, שאם לא נפרש כדעתו יהיה קושי גדול בפסוקים. מהי ראיתו, מהו הקושי המתישב לפי דעתו ע"י פרושו?

4.

איך אפשר לישב קושיה זו אם לא נקבל את דעת הרלב"ג? כדי לענות לשאלה זו השווה השוואה מדוייקת את דברי ה' פסוק כ' עם דברי המלאך בפסוק ל"ה!

5.

מה בין פרוש הרלב"ג לפירוש אבן כספי?

6.

לאיזה פסוק בתורה מתכוון אבן כספי באמרו "וידבר חמור" ומה כוונתו כאן?

פסוק כ"ב

"וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ"

רש"י:

ד"ה לשטן לו: מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא שלא יחטא ויאבד.

בן אמוזג, אם למקרא:

ד"ה הנה אנכי יצאתי לשטן: זה אחד המקומות המעידים כי בימי משה רבנו ע"ה כבר נודעה אצל אבותינו מציאות מלאך רע או שטן, ולא שנחליט שהמלאך הנראה לבלעם הוא השטן, רק נאמר שמליצה כזו עד, שהשטן כבר היה ידוע אצלם, והעד למ"ד של "לשטן", כמו (זכריה:) "והיה ה' למלך", (שמות ו') "והייתי להם לאלוקים והמה יהיו לי לעם" הנה "מלך" ו"אלוקים" ו"עם" מצויים הם, וכשירצה לומר שישב אחד (להיות) מלך או עם יאמר, שהיה "למלך" או "לעם", כן לא יאמר: "יצאתי לשטן" אם לא שהיה במלאכים שם "שטן" ידוע ונמצא.

1.

מה קשה לרש"י בפסוקנו?

2.

האם מסכים בן אמוזג לפרוש רש"י או חולק עליו?

3.

מהי חולשת טענתו של בן אמוזג, ומה אפשר לטעון נגדה?