יעקב אצל לבן

פסוקים א'-ט'

רמב"ן, פסוק ב':

ד"ה וירא והנה באר בשדה: יאריך הכתוב בסיפור הזה להודיענו כי קווי ה' יחליפו כח, ויראתו תתן עוז, כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עייף, ויגל לבדו האבן אשר היו צריכים אליה כל הרועים, ושלשה עדרי צאן אשר להם רועים רבים ושומרים כולם רובצים עליה אינם יכולים להניעה כלל.
ולרבותינו בבראשית רבה (ע' ח') גם בזה להם סוד רמז לעתיד, כי נזדמן לו ככה שנכנס בדרך הבאר, ולא נאספו כל העדרים רק שלשה מהם, ובא בזמן שהאבן על פי הבאר והעדרים שומרים לה, וכל הענין המסופר כאן, להודיעו שיצליח בדרך הזה ויצא ממנו זרע זוכה לרמז הזה, כי הבאר ירמוז לבית המקדש, ושלשה עדרי צאן עולי שלשה רגלים, כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שמשם היו שואבין רוח הקודש, או שירמוז כי מציון תצא תורה (ישעיה ב' ג') שנמשלה למים (ב"ק י"ז ע"א), ודבר ה' מירושלם. ונאספו שמה כל העדרים, באים מלבא חמת עד נחל מצרים (דברי הימים ב' ז' ח'). וגללו את האבן והשקו, שמשם היו שואבין רוח הקודש. והשיבו את האבן, מונח לרגל הבא.

1.

מה קשה בסיפור זה לרמב"ן?   השווה לדבריו גם את פירושו בראשית פרק כ"ו פסוק כ': ד"ה ויקרא שם הבאר עשק: יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות, ואין בפשוטי הסיפור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה, אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד. כי "באר מים חיים" ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק, ולכן הזכיר באר מים חיים, כמו שאמר (ירמיה י"ז י"ג) מקור מים חיים את ה'. וקרא הראשון עשק, ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו. והשני קרא שמה שטנה, שם קשה מן הראשון, והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד' ו') ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם, וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה. והשלישי קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה, והאל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר (דברים י"ט ח') ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר וגו' שהוא לעתיד. וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מ"א ז') ורחבה ונסבה למעלה למעלה, ופרינו בארץ, שכל העמים יעבדוהו שכם אחד.

2.

מה ההבדל העקרוני בין פירוש הרמב"ן לפסוקנו ובין שני המדרשים המובאים בדבריו?   השווה לשני המדרשים עוד בראשית רבה ויצא ע' ט: ר' יוסי בר חנינא פתר קרא בגלות, "ויאמר להם יעקב... ויאמרו מחרן אנחנו" – מחרונו של הקב"ה אנו בורחים. "ויאמר להם: הידעתם את לבן בן נחור?" – הידעתם את מי שהוא עתיד ללבן עונותיכם כשלג (פירוש יפה באר: האם אתם מצפים לישועה בטרדת צרתכם?) "ויאמרו: ידענו" (-כי לעולם לא אבדה תקוותם). "ויאמר להם: השלום לו? ויאמרו: שלום (שיש תקוות שלום). באיזו זכות? – והנה רחל בתו באה עם הצאן", הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א): רחל מבכה על בניה.... מנעי קולך מבכי... ויש תקווה לאחריתך (שבזכותה ישובו הם – הצאן – הבנים).

1) פסוק ג' ד"ה וגללו: וגוללין, ותרגומו: ומגנדרין. כל לשון הווה משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון עבר לפי שכל דבר ההוה תמיד כבר היה ועתיד להיות. ד"ה והשיבו: תרגומו ומתיבין.	מה מצריך את רש"י להביא את דברי אונקלוס? והשווה רש"י, שמות פרק א' פסוק י"ז: ד"ה ותחיין את הילדים: מספקות להם מים ומזון (סוטה שם) תרגום הראשון וקיימא והשני וקיימתון, לפי שלשון עבר לנקבות רבות תיבה זו וכיוצא בה משמשת לשון פעלו ולשון פעלתם, כגון (שמות ב') ותאמרנה איש מצרי לשון עבר כמו ויאמרו לזכרים ותדברנה בפיכם (ירמיהו מ"ד) לשון דברתם כמו ותדברו לזכרים וכן (יחזקאל י"ג) ותחללנה אותי אל עמי לשון עבר חללתם כמו ותחללו לזכרים.
2) פסוק ז' ד"ה הן עוד היום גדול: לפי שראה אותם רובצים כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירי יום אתם לא שלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם אף על פי כן לא עת האסף המקנה וגו' (ב"ר).	השווה לדבריו ספורנו: ד"ה הן עוד היום גדול: הצדיק ימאס את העוול גם כן אל האחרים, כאמרו תועבת צדיקים איש עול. כל אחד מתקשה בקושי אחד. מהו?
3) פסוק י' ד"ה ויגש יעקב ויגל: כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכוחו גדול (ב"ר).	מניין דייקו רבותינו דרש זה? (דברי שפתי חכמים אינם פותרים את השאלה, דאם כדבריהם ראוי לנקד היו"ד בחיריק כמו ויפן, ויקן).
4) פסוק י"ד ד"ה אך עצמי ובשרי: מעתה אין לי לאספך הביתה הואיל ואין בידך כלום אלא מפני קורבה אטפל בך חודש ימים, וכן עשה, ואף זו לא לחינם, שהיה רועה צאנו.	מניין לו?
5) פסוק כ"א ד"ה ואבוא אליה: שאמרה לי אמי, ועוד מלאו ימי שהרי אני בן פ"ד שנה ואימתי אעמיד י"ב שבטים וזהו שנאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כך.	ספורנו, פרק ל' פסוק ט"ז: ד"ה אלי תבוא: ולא תעשה עוול בזה לבטל עונת אחותי בהיות זה מדעתה ובהסכמתה. ובזה הסיפור הנראה מגונה אצל מגלי פנים בתורה הודיענו אמנם שהיה ענין התולדה אצל האבות כמו שהיה עניינו של אדם ואשתו קודם חטאם כי לא היתה כוונתם בו להנאת עצמם כלל אבל היה להם להקים זרע בלבד לכבוד קונם ולעבודתו והודיע שבהיות כוונת האמהות רצויה לפני האל יתברך בהשתדלותן בהכנסת הצרות וענין הדודאים נשמעה תפילתן על זה כי ראוי לצדיק שיעשה השתדלות הטבעי האפשר אצלו להשיג חפצו, ועם זה יתפלל שישיג התכלית כאמרם ז"ל (יבמות פרק הבא על יבמתו) שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים. באר את הרעיון שבדברי רש"י על פי דברי ספורנו.

1) פסוק ה' ד"ה הידעתם את לבן בן נחור: היה ניכר וידוע בשם אבי אביו, כי הוא נכבד מאביו וראש בית אבותם, כדכתיב (להלן ל"א נ"ג) אלהי אברהם ואלהי נחור. ויתכן שהיה בתואל אדם פחות מעלה, ולא ירצה לבן שייחסו אותו האנשים רק לאבי אביו, כי כן מצאנו (לעיל כ"ד נ') ויען לבן ובתואל. אולי היה כל זה למעלת אברהם, כי היו כל המשפחה מתייחסים לנחור אחי אברהם.	מה קשה לו?
2) פסוק י"ב ד"ה ותגד לאביה: לשון רש"י, אמה מתה. וכך בבראשית רבה (ע' י"ג). ולפי פשוטו לבשרו ביאת קרובו ושיצא אליו ויכבדהו, כי אמה מה לה ומה תעשה לו, אבל רבקה הראת את אמה התכשיטין אשר נתנו לה כמנהג הנערות.	מה קשה לו? ומדוע אין רש"י מפרש כך?
3) פסוק ט"ו ד"ה הכי אחי אתה: לא סיפר הכתוב שהיה יעקב עובד אותו. ויתכן כי מעת שאמר: וישק את צאן לבן אחי אמו, לא יצא הצאן מידו כי בראותו את רחל כי רועה היא, חמל עליה שלא תשוב לרעות צאן עוד, והיה הוא רועה אותן באהבתו אותה. ואפשר עוד לומר כי לבן דיבר בערמה, אמר לו מתחילה כי עצמו ובשרו הוא, ויחמול עליו כאשר יחמול האדם על עצמו ועל בשרו, וכאשר ראה שהיה יעקב מתעכב שם מתפרנס מאשר ללבן, אמר לו הכי אחי אתה ותעבדני חינם, כי ידעתי כי מעתה תעבוד אותי כי איש מוסר אתה ולא תתפרנס משל אחרים, וגם אני איני רוצה שתהיה העבודה שתעבדני בחינם בלא משכורת שלמה, והגידה לי מה תבקש אתה במשכורתך ואתן. אז הכיר יעקב דעתו ואמר לו שיעבוד אותו שבע שנים ברחל. והעבודה מן הסתם היא מרעה הצאן, כי לה היו צריכים ובה היו מדברים.	מה קשה לו? ומה ההבדל בין שני פירושיו?
4) פסוק כ"ז ד"ה ונתנה לך: לשון רבים, נרדה ונבלה שם (לעיל י"א ז'), ונשרפה (שם פסוק ג'), אף זה לשון ונתן. זה פירש"י. ולא אמר למה יתפוס היחיד לשון הרבים. אולי יחשוב שהוא דרך הנכבדים בלשון הקודש כמאמר אחרים (ראה ראב"ע לעיל א' כ"ו). ורבי אברהם אמר בכאן (שם) שהוא בנין נפעל והו"ו השיבו לעתיד, ופירושו ותנתן לך. והנכון בעיני כי דברי לבן בערמה, אמר ליעקב לא יעשה כן במקומנו, כי לא יניחוני אנשי המקום לעשות כן, כי נבלה הוא אצלם, אבל תמלא שבוע זאת וניתן לך אני וכל אנשי המקום גם את זאת, שכולנו נסכים בדבר ונעשה לך כבוד ומשתה כאשר עשינו בראשונה.	מה קשה לו? וכיצד יש להבין את דברי ראב"ע המובאים בפירושו?

1. פסוק ט"ו

"וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ"

רש"י:

ד"ה ועבדתני: כמו ותעבדני וכן כל תיבה שהיא לשון עבר והוסיף וי"ו בראשה היא הופכת התיבה להבא.

רמב"ן:

ד"ה הכי אחי אתה: ...ואפשר עוד לומר כי לבן דבר בערמה, אמר לו מתחליה כי עצמו ובשרו הוא, ויחמול עליו כאשר יחמול האדם על עצמו ועל בשרו, וכאשר ראה שהיה יעקב מתעכב שם מתפרנס מאשר ללבן, אמר לו הכי אחי אתה ותעבדני חינם, כי ידעתי כי מעתה תעבוד אותי כי איש מוסר אתה ולא תתפרנס משל אחרים, וגם אני איני רוצה שתהיה העבודה שתעבדני בחינם בלא משכורת שלמה, והגידה לי מה תבקש אתה במשכורתך ואתן. אז הכיר יעקב דעתו ואמר לו שיעבוד אותו שבע שנים ברחל. והעבודה מן הסתם היא מרעה הצאן, כי לה היו צריכים ובה היו מדברים.

2. פסוק כ"ז

"מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת"

רש"י:

ד"ה ונתנה לך: לשון רבים כמו נרדה ונבלה ונשרפה אף זה לשון רבים ונתנה וגו'.

רמב"ן:

ד"ה ונתנה לך: ... והנכון בעיני כי דברי לבן בערמה, אמר ליעקב לא יעשה כן במקומנו, כי לא יניחוני אנשי המקום לעשות כן, כי נבלה הוא אצלם, אבל תמלא שבוע זאת ונתן לך אני וכל אנשי המקום גם את זאת, שכלנו נסכים בדבר ונעשה לך כבוד ומשתה כאשר עשינו בראשונה.

דעות שני המפרשים בשני המקרים הנ"ל שוות. מה מוסיף הרמב"ן עוד לפירוש המשותף? ועיין עוד בראשית פרק ג' פסוק ח'- רש"י: ד"ה וישמעו: יש מדרשי אגדה רבים וכבר סדרום רבותינו על מכונם בב"ר ובשאר מדרשות ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו. רמב"ן: ד"ה וישמעו: ... ולפי דעתי כי טעם מתהלך בגן עדן כטעם והתהלכתי בתוככם (ויקרא כ"ו י"ב), וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם (להלן י"ח ל"ג), אלך אשובה אל מקומי (הושע ה' ט"ו), והוא ענין גלוי שכינה במקום ההוא, או הסתלקותו מן המקום שנגלה בו. ועיין עוד: בראשית פרק ו' פסוק י"ג- רש"י: ד"ה כי מלאה הארץ חמס: לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (סנהדרין ק"ח). רמב"ן: ד"ה חמס: הוא הגזל והעושק. ונתן לנח הטעם בחמס ולא הזכיר השחתת הדרך, כי החמס הוא החטא הידוע והמפורסם. ורבותינו אמרו (סנהדרין ק"ח ע"א) שעליו נתחתם גזר דינם. והטעם מפני שהוא מצוה מושכלת אין להם בה צורך לנביא מזהיר, ועוד שהוא רע לשמים ולבריות. והנה הודיע לנח החטא שעליו בא הקץ הגיע הצפירה.

1) פסוק י"ב ד"ה ויגד יעקב: מאוחר. וטעמו: וכבר הגיד יעקב לרחל, ואחר כן וישק. ורבים כמוהו.

מה קשה לו? מה פירוש המילה "מאוחר"?

2) פסוק י"ז ד"ה רכות: כמשמעו. ויש שואלים למה היו כן בעבור שחשבו שמחשבות השם כמחשבותיהם וכל הנבראים ראויות צורתן להיות שוות. ובן אפרים אמר שהוא חסר אלף וטעמו ארוכות והוא היה חסר אלף.

א. מה שאלת השואלים ומה תשובתו? באר את המילים "והוא היה חסר אלף". ב. השווה : ראב"ע, שמות פרק כ"א פסוק ל"ה: ד"ה וכי יגוף: אמר בן זוטא כי רעהו תואר לשור ולא ראה כי שור איש סמוך הוא. וכן הוא שור רעהו ואין לשור רֵעַ רק בן זוטא לבדו וזה השור שהוא תם ישלם בעליו חצי נזק. דברים פרק כ"ב פסוק ח': ד"ה מעקה: טעמו ידוע מהמקום, ואין רֵעַ לו. ומדקדק הוציאו מגזירת עקת רשע והביא עצמו בעקה. מהו המאפיין את ראב"ע בפירושיו אלה?

1.

באר את סדר הפסוקים ט"ו-ט"ז-י"ז-י"ח !

2.

השווה את הצעת יעקב פסוק י"ח: "...וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" לתשובת לבן פסוק י"ט: "... טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי" מה ההבדל בניסוח הדברים ובאופיים הכללי?