עבד אברהם

רבים ומעניינים השינויים בין סיפור התורה - פסוקים א'-כ"ח ובין סיפור העבד על קורותיו פסוקים ל"ד-מ"ח.

נסה להסביר את סיבת אי-אלו משינויים האלה: 1. פסוק א' "... בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" פסוק ל"ה "בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר..." 2. פסוק ה' "אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה..." פסוק ל"ט "אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי" 3. פסוק ז' "...אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי"  פסוק מ' " ה' אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו" 4. פסוק י"ז "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ"  פסוק מ"ה "הַשְׁקִינִי נָא"

1.

ראב"ע, פסוק ח': ד"ה לא תשב: וטעם לא תשב בעבור אברהם שהוא העיקר. מה קשה לראב"ע?

2.

רש"י, פסוק י': ד"ה מגמלי אדוניו: (ב"ר) נכרין היו משאר גמלים שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים. מה קשה לרש"י?

3.

רש"י, פסוק י': ד"ה וכל טוב אדוניו: (ב"ר) שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם. מה קשה לרש"י?

4.

ראב"ע, פסוק י"ב: ד"ה הקרה נא לפני: כטעם הכן חפצי לפני. וכן כי הקרה ה' אלהיך. מה קשה לראב"ע?

5.

ספורנו, פסוק י"ט: ד"ה ותכל: המתינה לדבר עד שיכלה לשתות כאמרם ז"ל אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט. מה קשה לספורנו?

6.

רש"י, פסוק ל"ב: ד"ה ויפתח: התיר זמם שלהם שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים (ב"ר). מה קשה לרש"י?

7.

ספורנו, פסוק נ"א: ד"ה כאשר דבר ה': שגזר בת פלוני לפלוני, שהרי נתן אות על רצונו בזה.מה קשה לספורנו? וכיצד אפשר לתרץ קושי זה על פי דברי הרמב"ן, ויקרא פרק י' פסוק ג': ד"ה הוא אשר דבר ה': היכן דיבר, ונקדש בכבודי (שמות כ"ט מ"ג), אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של הקב"ה, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך. לשון רש"י ממדרש רבותינו (ויק"ר י"ב ב'). ואם כן יהיה טעם ונקדש בכבודי, שיהיה קדוש בעיני כל העם ובמכובדי, וידעו כי אני שוכן בו. ורבי אברהם גם כן אמר, הוא אשר דבר ה' לאמר, כבר אמר לי השם שיראה קדושתו בקרובים אליו, כטעם, רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה (עמוס ג' ב'). וכאשר אראה בם קדושתי זו אז אהיה נכבד על פני כל העם וייראו ממני. ואם כן, הוא דבור לא נכתב, כי השם הודיעו דרכיו שכך המידה הזאת לפניו. ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה, כי דבר השם, גזרותיו ומחשבותיו וענין דרכיו, והדיבור יאמר בכל אלה, דברתי אני עם לבי (קהלת א' ט"ז), חשבתי מחשבה זו. וזה הדבר אשר מל יהושע (יהושע ה' ד'), זה הענין, על דבר הכסף (בראשית מ"ג י"ח). וכן ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' (שם כ"ד נ"א), גזר, וכמוהו, באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון (מלכים א' ט"ז ל"ד). והנה אמר משה, המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו, בקרובי אקדש, שלא יהרסו אל קדושתי, ועל פני כל העם אכבד, שיהיו נוהגים כבוד במשכני.

פסוק כ"א

"וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה"

ספורנו:

ד"ה משתאה: משתומם על רוב הזריזות לעשות חסד.

ד"ה מחריש: ולא אמר לה אל תטרחי כל כך כמו שהיה ראוי בחוק המוסר, לדעת להכיר מתוך אופן חסידותה וזריזותה.

ד"ה ההצליח ה' דרכו: אם יהיה ע"צ הטוב והחסד הגמור.

ד"ה ושני צמידים על ידיה: ראוים למידת ידיה. כמו ועשית על החשן שרשות גבלות, ועשית עליו זר זהב ראוים למדותם.

הכתב והקבלה:

כי אחרי שהעבד לא אמר בתחילת העניין "הנערה אשר תשקה לגמלים", כי אם "אשר תאמר: אשקה", אם כן לא היה ראוי לו להטריחה עד שתשקה כל הגמלים, כי גם באמרה נשלם מבוקשו, לכן אמר הכתוב שבהיותו משתומם ומתבהל על המראה, היה סיבה שהחריש לה ולא מנאה מטרחת השקאת הגמלים.

שאלה אחת עומדת לפני שני המפרשים הנ"ל ובאופנים שונים הם פותרים אותה. מהי השאלה, ומהו ההבדל בין תשובותיהם?

פסוק כ"ב

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ..."

רמב"ן:

ד"ה ויקח האיש: הכתוב הזה יחסר המעשה, שהיה צריך שיאמר "ויקח האיש נזם זהב ויתן על אפה ושני צמידים על ידיה". ולכך אני אומר כי פירושו ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים שיהיו על ידיה ויאמר לה בת מי את. ואחרי שאמרה אליו "בת בתואל אנכי" שם הנזם על אפה והצמידים על ידיה, כאשר אמר להם, אבל חסר כאן הנתינה. וכן במקומות רבים.

רש"י, פסוק מ"ז:

ד"ה ואשאל ואשים: שינה הסדר, שהרי הוא תחלה נתן ואחר כך שאל, אלא שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו היאך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא.

1.

מה ביניהם בביאור הקושי?

2.

באר בדברי הרמב"ן את הביטוי "יחסר המעשה".

1) פסוק א' ד"ה ברך את אברהם בכל: להודיע האמור לפנינו שלא שלח עבדו לקחת אשה ממשפחתו מחמת חוסר נשים בארץ כנען שלא היו רוצים להזדווג לו שהרי נתברך בכל וכל העולם מתאוים להזדווג לו, אבל הוא לא רצה כי אם ממשפחתו. וזהו שאמר העבד וה' ברך את אדני מאד ויגדל ולכך הוצרך לפרש תחלה ברך את אברהם בכל. כמו (ט' י"ח) וחם הוא אבי כנען.	מה עניין פסוק י"ח מפרק ט' לכאן?
2) פסוק ו' ד"ה ה' אלוקי השמים: שהביאני כאן ויתן לזרעי זאת הארץ. ידעתי שאינו רוצה שירחיק זרעי מכאן, שא"כ מה לו להקב"ה להביאני כאן, לפיכך יודע אני שישלח מלאכו להצליח דרכך לקיים לי הבטחתו. פסוק מ' ד"ה ישלח מלאכו: יודע אני שיתנו לך.	מה הסיבה שפירש את המילים "ישלח מלאכו" בשני הפסוקים באופנים שונים?
3) פסוק נ"ז ד"ה נקרא לנערה: אם תרצה להתעכב ימים או עשור כדברינו או מיד לילך כדברך.	מה קשה לו?

1.

פסוקים כ"ד-כ"ה "וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל... וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן..." למה חזר הכתוב על המילה "ותאמר", והלא שני הפסוקים דברי רבקה הם?

2.

שליח אברהם נקרא בפרקנו החל מפסוק ב' "עבד". החל מפסוק כ"א ועד פסוק ל"ד נקרא "איש" ואח"כ חוזר הכתוב וקוראו "עבד". ובפסוק מ"א נקרא גם "איש" וגם "עבד". התוכל להסביר תופעה זו?

3.

פסוקים כ"ט-ל' "וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן. וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן" סדר הפסוקים האלה מוזר ונראה כאילו צריך היה להיות הפוך. ויהי כראות – וכשמעו – וירץ לבן. כיצד יש לבאר סדר פסוקים זה? (השווה את סדר הפסוקים בראשית פרק כ"ט פסוקים י'-י"ב . שמואל ב' פרק א' פסוקים י"א-ט"ו)