החטא

שאלון זה הוא המשך שאלון בראשית תש"ג, שעסק בפסוקים הראשונים של פרקנו ובמהותו של "הנחש" ומובנו של "עץ הדעת". עיין שם!

1.

פסוק ג' ד"ה ולא תגעו בו: הוסיפה על הציווי לפיכך באה לידי גרעון. הוא שנאמר (משלי ל') אל תוסף על דבריו. יש ממפרשי רש"י המקשים: למה הביא פסוק ממשלי (ל' ו') כראיה לדבריו ולא הביא את דברי התורה דברים ד' ב'? ענה לשאלתם!

2.

פסוק ד' ד"ה לא מות תמותון: דחפה עד שנגעה בו. אמר לה: כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה (ב"ר). מה ראה רש"י להביא דברי המדרש הזה? וראה הכלל שלו בבחירת המדרשים פסוק ה': ד"ה וישמעו: יש מדרשי אגדה רבים וכבר סדרום רבותינו על מכונם בב"ר ובשאר מדרשות. ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו.

3.

פסוק ו' ד"ה ותרא: ראתה דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו (ב"ר). מה קשה לו? דברי רש"י אלה לקוחים מבראשית רבה פרשה י"ט "ראתה דבריו של נחש". מה ראה רש"י להוסיף עוד: "והנאו לה והאמינה לו".

4.

פסוק ו' ד"ה כי טוב העץ: להיות כאלהים. מניין לו?

5.

פסוק ז' ד"ה ותפחקנה: לענין החכמה דיבר הכתוב ולא לענין ראיה ממש. וסוף המקרא מוכיח. למה לא פירש רש"י כך גם בפרק כ"א פסוק י"ט ויפקח אלוקים את עיניה? (ועיין מורה נבוכים מאמר א' בסוף פרק ב' על פסוקנו ועל הפסוק ההוא, והועתקו דבריו בשאלון וירא תש"ג, עיין שם).

6.

פסוק י"א ד"ה מי הגיד לך: מאין לך לדעת מה בושת יש בעומד ערום. ולמה לא פירש כמשמעו?

7.

פסוק י"ב ד"ה אשר נתת עמדי: (ע"ז ה) כאן כפר בטובה. מה קשה לו?

פסוק ח'

"וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהִים מִתְהַלֵּךְ"

רש"י:

ד"ה וישמעו: יש מדרשי אגדה רבים וכבר סדרום רבותינו על מכונם בב"ר ובשאר מדרשות. ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו.

ד"ה וישמעו: מה שמעו, שמעו את קול הקב"ה שהיה מתהלך בגן.

ד"ה לרוח היום: לאותו רוח שהשמש באה משם (ס"א "לשם", ודוק כי כן עיקר). וזו היא מערבית שלפנות ערב חמה במערב, והמה סרחו בעשירית (שם ל"ח).

ראב"ע:

ד"ה וישמעו. מתהלך בגן: קול השם. וזה היה סמוך לערב בעת התנופף רוח היום. ומצאנו לקול הליכה כמו קולה כנחש ילך, קול השופר הולך וחזק מאוד.
ויאמר ר' יונה המדקדק הספרדי כי הטעם והאדם מתהלך בגן.

רמב"ן:

ד"ה וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום: אמרו בבראשית רבה (י"ט י"ב) אמר רבי חילפי שמענו שיש הילוך לקול, שנאמר וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן, וכן כתב הרב במורה הנבוכים (א' כ"ד), וכן דעת רבי אברהם, כי "מתהלך" כינוי לקול, כענין קולה כנחש ילך (ירמיה מ"ו כ"ב). והוא אמר כי טעם "לרוח היום" ששמעו הקול לפנות ערב. והזכיר בשם רבי יונה כי הטעם והאדם מתהלך בגן לרוח היום.
ולפי דעתי כי טעם מתהלך בגן עדן כטעם והתהלכתי בתוככם (ויקרא כ"ו י"ב), וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם (להלן י"ח ל"ג), אלך אשובה אל מקומי (הושע ה' ט"ו), והוא ענין גילוי שכינה במקום ההוא, או הסתלקותו מן המקום שנגלה בו.
וטעם לרוח היום, כי בהגלות השכינה תבוא רוח גדולה וחזק, כענין שנאמר (מ"א יט יא) והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', וכן וידא על כנפי רוח (תהלים י"ח י"א), וכתוב באיוב (ל"ח א') ויען ה' את איוב מן הסערה, ולפיכך אמר בכאן כי שמעו קול ה' שנתגלה השכינה בגן כמתקרב אליהם לרוח היום, כי רוח ה' נשבה בו בגן כרוח הימים, לא רוח גדולה וחזק במחזה בשאר הנבואות, שלא יפחדו ויבהלו. ואמר כי אף על פי כן נתחבאו מפני מערומיהם.
ובבראשית רבה (י"ט ז') נמי אמרו: אמר רבי אבא בר כהנא מהלך אין כתוב כאן אלא מתהלך, מקפץ ועולה. הנה רבי אבא עשאו כלשון "וילך ה'" (להלן י"ח ל"ג), כמו שפירשנו בלשון ההליכה, אלא שהוא פתר הכתוב להסתלקות השכינה, שהיתה שורה בגן עדן ונסתלקה ממנו בחטאו של אדם, כענין אלך אשובה אל מקומי (הושע ה' ט"ו), ואנו מפרשים אותו לגילוי השכינה במקום ההוא, והוא הנכון והנאות בכתוב.

1.

במה נחלקים המפרשים?

2.

כמי מהם תרגם רמבמ"ן: דא הארטען זי די שטימע דעס עוויגען וועזענס, גאט, וואנדעלנד צור זייטע דעס טאגעס?

פסוק ט'

"אַיֶּכָּה"

הרכסים לבקעה:

המבקש לדעת מקום המבוקש, יאמר "איפה הוא?", "איפה הם רועים?" (בראשית ל"ז), "איפה לקטת היום?" (רות).
אבל השואל "איה הוא?" אינו כי אם מתמיה שלא מצאו במקום הרגיל (וו איזט ער גאבליאן), "ואיה נפלאותיו אשר ספרו לנו?" (שופטים ו') וו בלייבען זיינע וואונדר, "איה שרה אשתך?" (בראשית י"ח) = מדוע איננה עמך פה? "איה ה' אלוקי אדוני אליהו?" (מלכים ב' ב') = מדוע איננו עמי להושיעני כמוהו? – וכן זה: "איכה?" = מדוע אינך במקום הרגיל?...

מה הקושי המתרץ על ידי ביאור זה של המילה "איכה"?

פסוק כ"ב

"הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע"

עיין רש"י:

ד"ה היה כאחד ממנו: הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים. ומה היא יחידתו - לדעת טוב ורע, מה שאין כן בבהמה וחיה.

ראב"ע:

ד"ה ויאמר: כאשר יהיה אחד בפת"ח קטן יהיה בטעם וענינו מוכרת. ואם יהיה בפתח גדול יהיה סמוך. וכן: כאחד שבטי ישראל. על כן לא יתכן מדקדוק הלשון להיות פירושו "כמו אחד", ומה טעם יהיה לו, והיה בעל הטעמים ראוי לדבק ממנו עם לדעת... וטעם הפסוק כמו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. או פירש על מחשבתו. ואל תתמה על מילת ממנו, כי כמוהו: נעשה אדם בצלמנו, הבה נרדה, וזה דיבור השם עם המלאכים.

(הערה לדברי ראב"ע הנ"ל: "פתח קטן" בלשון המדקדקים הקדמונים = סגול.

                                    "מוכרת" = נפרד ולא נסמך.)

ספורנו:

ד"ה כאחד ממנו לדעת טוב ורע: הוא יודע טוב ורע עם היותו בצלמנו ואם יהיה נצחי בזה הענין הנה ירדוף כל הימים אחר הערב וישליך אחרי גיוו כל השגה שכלית וכל מעשה טוב ולא ישיג האושר הרוחני המכוון מאת האל יתברך בצלמו ודמותו.

רמב"ם, הלכות תשובה פרק חמישי הלכה א':

רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה: הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה העניין. שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע...

1.

באר את דברי ראב"ע: "או פירש על מחשבתו", "ועל תתמה על מילת ממנו".

2.

במה שונה דעת הרמב"ם בהבנת הפסוק מדעת כל האחרים? העתק את הפסוק בסימני פסוק לפי תפישתו.

3.

מה מאלצו שלא ללכת בדרך שאר המפרשים?