"אתם נצבים..."

פסוק י'

"מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ"

רש"י:

ד"ה מחוטב עציך: מלמד שבאו כנעניים להתגייר בימי משה, כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע, וזהו האמור בגבעונים "ויעשו גם המה בערמה", ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים.

ראב"ע:

ד"ה ראשיכם: והטעם כי הנשיאים סמוכים, ואחריהם הזקנים, ואחריהם השוטרים, ואחריהם כל איש ישראל הנזכרים, ואחריהם הטף בזכרים, ואחריהם הנשים, ואחריהם הגרים.

רמב"ן:

ד"ה ראשיכם שבטיכם: והזכיר עוד הטף והנשים והגרים וחוטבי עצים ושואבי מים אשר להם מערב רב. והביא שם הטף, להביאם בברית, כי אפילו עם הדורות העתידים יכרות ברית, או כדי לזכותם כטעם שאמרו בהקהל (חגיגה ג.). 

פסוקים י"ג-י"ד

"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת... כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ..." 

מדרש תנחומא:

...אתה מוצא שביקשו לפרוק עול שבועתו בימי יחזקאל. מה כתיב שם? (יחזקאל פרק כ') "באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה'". אמרו לו: בן כהן הקונה את העבד, מהו שאוכל בתרומה? אמר להם: אוכל. אמרו לו: אם חזר כהן ומכרו לישראל לא יצא מרשותו? אמר להם: הן. אמרו לו: אף אנו כבר יצאנו מרשותו, ונהיה ככל האומות. אמר להם יחזקאל לישראל: "והעולה על רוחכם היוֹ לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים...". "חי אני אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ' ל"ב ל"ג), כי בשבועה אתם עמדי ולכם נאמר (פסוק י"ב) "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלקים כאשר דיבר לך וכאשר נשבע לאבותיך", שלא אחזור בדבר שנשבעתי לאבותיכם; "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת"... אלא אף הדורות העתידין לבוא היו שם.

פסוק ט"ו

"כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם"

רש"י, פסוקים ט"ו-י"ז:

ד"ה כי אתם ידעתם וגו' ותראו את שיקוציהם: לפי שראיתם העבודת כוכבים, ושמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת אחריהם.

ד"ה פן יש בכם וגו': לפיכך אני צריך להשביעכם.

רמב"ן, פסוק ט"ו:

ד"ה כי אתם ידעתם: וגו', ותראו את שיקוציהם. לפי שראיתם את האומות עובדי עבודת כוכבים, ושמא השיא לב אחד מכם ללכת אחריהם.

פסוק י"ז:

פן יש בכם וגו': לפיכך אני צריך להשביעכם, לשון רש"י, ויפה פירש. והטעם לומר אני צריך להביאכם באלה ובשבועה עתה בברית הזאת מיראתי, אולי נפתה לב קצתכם לשיקוצי מצרים, כאשר עשיתם בעגל, או לשיקוצי עמון ומואב אשר ראיתם בדרך, כאשר היה לכם בבעל פעור, כי בברית הראשונה של שעת מתן תורה לא היו שם אלות וקללות.

ספורנו, פסוק ט"ו:

ד"ה כי אתם ידעתם את אשר ישנו: ולפיכך ראוי לחוש.

פסוק י"ז:

ד"ה פן יש בכם איש או אישה: פן נפתה לבם להבלי העובדי כוכבים ומזלות בשבתם עמהם ויחשבו לבטל קבלת הברית בלבבם, ולכן אמרתי שכולכם נצבים לפני ה' בוחן כליות ולב, שלא תוכלו להטעותו.

פסוק י"ח

"וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ... וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי..."

רמב"ן:

והתברך בלבבו לאמר: כשישמע האחרים מתקללים באלות האלה, הוא יתברך במחשבתו ויאמר בלבו שלום יהיה לי מכל אלה, כאשר אלך בתאות לבי. והשם לא יסלח לו ,אבל יעשן עליו אפו אז כשיחטא, לדור או לדורות.
או יהיה טעם "כי" לאמר, יהיה לי שלום, בעבור שאינני מקבל עלי השבועה, כי בשרירות לבי אלך כל ימי וכל חפצי אעשה. ולא יאבה ה', בעבור שאיננו מקבל אלתו לסלוח לו, אבל יעשן עליו אפו כיון שבא בבריתו לפני עם כל ישראל. התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תיקרא שרירות, כלשון חכמים (בבא בתרא קס:) שריר וקיים, וכן "בשרירי בטנו" (איוב מ טז): ופירוש "למען ספות הרוה את הצמאה", להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תיקרא רוה, כעניין "ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו" (ירמיה לא יג), "והיתה נפשם כגן רוה" (שם פסוק יא), והמתאוה תיקרא צמאה, "צמאה לך נפשי" (תהלים סג ב).
והטעם, כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבוא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו, אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאוד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחילה. כי המתאוה לזימת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזימתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכעניין שהזכירו חכמים (סוכה נב:): משביעו רעב מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו, אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו, וכאשר השביע נפשו בו. ולפי שהזכיר "שורש פורה" אמר בלשון הזה, כי יוסיף השורש הוא כפתו, אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה, ותשובנה כולם צמאות.
ואין "למען" במקום הזה טעם, שאלך בשרירות לבי בעבור שאספה הרוה עם הצמאה, אבל הוא כמו "לספות", יאמר הכתוב כי בעבור זה יהיה כך. כי בכל סיבה עם עלול יאמר "למען", בין שיעשה אדם הגורם לרצותו בעלול, כמו "למען (אשר) ייטב לך", בין שיהיה אדם הגורם כן שלא מדעתו, כמו "למען למוג לב" (יחזקאל כא כ), "למען יאשמו" (שם ו ו), "כספם וזהבם עשו לי עצבים למען יכרת" (הושע ח ד), ורבים כאלה. וזה הטוב והישר בעיני בפסוק הזה מכל הנכתב עליו בהרבה פנים.
גם ייתכן לפרש, שהוא שב אל "שורש פורה ראש ולענה", יאמר כי יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי למען שיוסיף פארתו הרוה, אשר תגדל ותצמיח הלענה וראש, על הצמאה, אשר לא היתה צומחת. או יהיה "הרוה" כינוי ללענה הנזכרת, שיוסיף הלענה הרוה הצומחת וגדלה מאוד על הצמאה, אשר לא היתה גדלה רק מעט, ותהיינה שתיהן צומחות. והכונה בזה לומר, כי כל אשר ישמע האלה ויתברך ממנה ויתחזק בשרירותו, סעיפיו ישיבוהו לחטוא ויצמיחו פשעים יותר מבראשונה. וגם זה פירוש נכון.

ראב"ע:

ד"ה למען ספות: אמר רבי יהודה הלוי נ"ע לשון כריתה כמו "האף תספה". כלומר שיחשוב המתברך לבטל דברי הצדיק שהוא כינוי במילת רוה עם דבר הצמאה. והנה כינה הצדיק ברוה, כמו "כעץ שתול על מים". והרשע בצמאה כמו "כערער בערבה". ויחשוב כי גם ברכתו בלבו תפסיק הקללה, ויפה פירש לולי שמילת רוה תואר השם, והיה ראוי להיות רווי את הצמא. ויאמר רבי יונה המדקדק כי טעמו בעבור שיראה שיכלה התם עם הרשע, על כן יחשוב בלבו רע. ואין זה נכון בעבור "שלום יהיה לי". ולפי דעתי, שמלת ספות לשון תוספת כמו ספות חטאת. והטעם שלום יהיה לי אף על פי שאלך בשרירות לבי, כי בצדקת הצדיקים אחיה. כי הם רבים, ואני יחיד חוטא. על כן כתוב אחריו "לא יאבה ה' סלוח לו כי אז" והטעם מיד ייכרת גם זה הפסוק לעד על פירושי במלת ונסלח לו. והנה ספות כי הרוה תוסיף על הצמאה, ומשל הצדיק ברוה כטעם כעץ שתול על פלגי מים, והרשע בצמאה כטעם כערער בערבה והעד שכתוב בתחילה שורש פורה ראש ולענה והוא במקום צמא.