הברכות והקללות

עצה טובה: השווה את הפסוקים ט"ו-כ"ו ליחזקאל פרק כ"ב פסוקים א'-ט"ו!

פסוק ט'

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת..."

הכתב והקבלה, (ר' יעקב מעקלענבורג):

כאן הוא סיום חלק שני מספר דברים, המתחיל מ"ואלה העדות" שבואתחנן (פרק ד' מ"ח), ומכאן עד סוף התורה הוא חלק שלישי.

רש"י, פסוק י"ב:

ד"ה לברך את העם: כדאיתא במסכת סוטה: ששה שבטים עלו לראש הר גריזים, וששה לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון למטה באמצע. הפכו לויים פניהם כלפי הר גריזים, ופתחו בברכה "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה" וגו', ואלו ואלו עונין: אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה, ואומרים: "ארור האיש אשר יעשה פסל" וגו,' וכן כולם עד "ארור אשר לא יקי"ם.

ראב"ע, פסוק י"ד:

ד"ה וענו: כמו וענית ואמרת. וחז"ל אמרו כי טעם לברך "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה", וכן הכל. ועל דרך הפשט הברכה היא "ברוך אתה בעיר", והקללה הפך זה. והעד בספר יהושע. וטעם להזכיר אלה י"א עבירות, בעבור שיוכל לעשותם בסתר, והעד "ושם בסתר", כי אם יעשה בגלוי יומת וכן מכה רעהו בסתר, והחל מהעיקר שהוא בינו ובין בוראו, ואחר כן בינו ובין אבותיו, כי מי ידע אם יקלה אותם.

הקשה האברבנאל:

מה נשתנו י"ב מצות האלה שניתנו בהכרתות ההם בברכות ובקללות בהר גריזים ובהר עיבל משאר המצוות כולן? הנה לא היו יותר חמורות בכללותם מזולתם! לפי שעם היות הארור הראשון על עבודה זרה, והאחרון אשר לא יקים את דברי התורה, נכוחים למעמד ההוא, להיות הראשון שקול נגד כל העבירות, והאחרון כולל כל התורה ומצותיה כולם, הנה העשרה שבאו באמצע - מי יתן וידעתי למה יוחדו לברך ולקלל עליהם יותר מכל שאר העבירות, ולמה זכר כאן קצת מהעריות מבלתי קצתם? וגם יקשה מאוד הארור האחרון: "ארור אשר לא יקיים" וכו', כי הנה מי שיישאר לו שלא קיים אחת מתרי"ג מצות, תקולל חלקתו בארץ?

ראב"ע, פסוק י"ד:

ד"ה וענו: וטעם להזכיר אלה י"א עבירות, בעבור שיוכל לעשותם בסתר, והעד "ושם בסתר", כי אם יעשה בגלוי - יומת, וכן מכה רעהו בסתר. והחל מהעיקר שהוא בינו ובין בוראו, ואחר כן בינו ובין אבותיו כי מי ידע אם יקלה אותם.

 רשב"ם, פסוק ט"ו:

ד"ה ושם בסתר: כל הארורים שנים עשר כנגד שנים עשר שבטים, וכולם עבירות שרגילים להיות בסתר הם, כמו שמפרש בכולם. הוא משניִם שרגילים להיות בו פעמים בגלוי ופעמים בסתר, והן עבודה זרה. ומכה רעהו. ולכך פירש בשניהם בסתר, שעל עבירות שבגלוי לא באו לקלל כי בית דין יענשוהו על הגלויות, כמו שכתוב בסוף כל הקללות "הנסתרות לה' אלוהינו" - הוא יקח נקמה מן הנסתרות, שהרי נתקללו בשם הקדוש ברוך הוא, אבל "הנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" - מלקות, סקילה, שריפה, הרג וחנק. הלא תראה אין כתוב כאן: ארור שוכב עם אשת רעהו. כי מה לך ליכנס בבית אחרים, ולא יליזו עליו. מקלה אביו במקום בית גידולו. אין אחרים רגילים שם. וכן מסיג גבול - בגנבה הוא עושה, שאם יראה ימחה בידו. וכן משגה עיור ומטה משפט. כל אלו דברי סתר. שוכב עם אשת אביו - זהו במקום שהוא גדל שם, ואין רואה. עם כל בהמה. אין זה כי אם בסתר. וכן אחותו. וחותנתו. האם רגילה בבית בתה.

רמב"ן, פסוק כ"ו:

ד"ה אשר לא יקים: כאן כלל את כל התורה כולה, וקיבלוה עליהם באלה ובשבועה, לשון רש"י.
ולפי דעתי, כי הקבלה הזאת, שיודה במצוות בלבו, ויהיו בעיניו אמת, ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה, והעובר עליהן ייענש, ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם, הנה הוא ארור. אבל אם עבר על אחת מהן, כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו, או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה, איננו בחרם הזה, כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת, אלא אמר "אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות", כטעם "קיימו וקיבלו היהודים" (אסתר ט כז). והנה הוא חרם המורדים והכופרים.
ובירושלמי בסוטה (פ"ז ה"ד) ראיתי, "אשר לא יקים" - וכי יש תורה נופלת, רבי שמעון בן יקים אומר: זה החזן. רבי שמעון בן חלפתא אומר: זה בית דין של מטן, דאמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל: על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים. אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא: למד ולימד ושמר ועשה והיה סיפק בידו להחזיק, ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור.
יידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות, שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה - הרי זו ארור, וזה קרוב לעניין שפירשנו.
ואמרו על דרך אגדה, זה החזן, שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו. ולי נראה, על החזן שאינו מקים ספר תורה על הציבור להראות פני כתיבתו לכל, כמו שמפורש במסכת סופרים (יד יד) שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל האנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר "וזאת התורה אשר שם משה" וגו' (לעיל ד מד), וכן נוהגין.

פסוק ט"ו

"אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן"

ספורנו:

ד"ה ארור האיש: הנה כל הארורים אמרו תחילה בלשון ברוך, כמו שבא בקבלה. ולזה אמר "אלה יעמדו לברך את העם". אמנם הזכירם הכתוב בלשון ארור בלבד, כי עיקר הכוונה באלו הארורים היה לקלל את העוברים על אלה, כדי שהם לבדם יישאו עוונם, ולא יהיו שאר העם ערבים להם. וזה כי החוטאים האלה היו על הרוב ראשי העם, שלא היה על ההדיוטות למחות בידם, כמו שהעיד יחזקאל באומרו "נשיאי ישראל איש לזרועו היו בך למען שפוך דם אב ואם הקלו בך" כו'. ובאותה הפרשה הזכיר הנביא רוב אלה הארורים או כולם, ואמר שנעשו אלו העוונות בירושלים. לא שהעיר כולה חטאה בזה, אבל הנשיאים הם חטאו בכמו אלה. אמנם בהזכירו שם עוונות הציבור האשים את העיר באמרו "קדשי בזית ואת שבתותי חיללת".

פסוק כ"ד

"אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן"

רש"י:

ד"ה מכה רעהו בסתר: על לשון הרע הוא אומר.

הכתב והקבלה:

וטעמו: משפיל חברו בספרו עליו מעשים שאינם ראויים, ומוריד כבודו, והוא הנקרא לשון הרע, שמספר רעת האדם ומומיו ומגנה אותו, אף שהדבר אמת (כי אם הוא שקר - נקרא מוציא שם רע על חברו, אבל לשון הרע שיספר מגנות פעולת האדם אשר יעשה באמת). וזהו מהעוונות החמורות, שהאומרו חוטא, ואשר ישמעהו חוטא (עיין רמב"ם הלכות דעות פרק ז'). ואמר קרא "בסתר", אפילו בסתר ואין צריך לאמר בפניו, שהמספר בגנות חברו לפניו אף בדרך תוכחה אסור מ"לא תשא עליו חטא" (ויקרא י"ט י"ז רש"י שם). וייתכן שאמר "בסתר" לעורר על הנקרא בפי רבותינו "אבק לשון הרע" שאומר: "שתקו מפלוני, ואיני רוצה להודיע מה אירע לו", מראה עצמו בדבריו כאילו הוא ספור דברים בעלמא, והוא משפיל בזה את כבוד חברו, מכאיב את לבו. וכן המספר בשבח חברו ובטובתו בפני שונאו וגורם בזה שיספרו אחרים בגנותו. וכל אלה וכדומיהם כוללו בלשון "בסתר", וטעמו: בסתר לשונו (פערבלימטע רעדענסארט) מעלים ומכסה את הגנות וארס הגנות שורף מתחת לשונו.

פסוק כ"ה

"אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן"

ראב"ע:

ד"ה לוקח שוחד: לפי דעת רבים, שהוא הדיין. ולפי דעתי שהוא עד שקר.