א.	טעם דין יפת תואר

פרק כא פסוקים י-יד 

(י) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: (יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: (יב) וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: (יג) וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: (יד) וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ: 

רש"י, פסוק י"א:

ד"ה ולקחת לך לאשה: לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה, יישאנה באיסור. אבל אם נשאה - סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו "כי תהיין לאיש" וגו', וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה. לכך נסמכו פרשיות הללו.

פסוק י"ב:

ד"ה ועשתה את צפורניה: (ספרי) תגדלם כדי שתתנוול.

פסוק י"ג:

ד"ה והסירה את שמלת: לפי שהם נאים, שהנכרים - בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם.

ד"ה וישבה בביתך:  (יבמות מח ספרי) בבית שמשתמש בו, נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בניוולה, כדי שתתגנה עליו.

ד"ה ובכתה את אביה: (ספרי) כל כך למה? - כדי שתהא בת ישראל שמחה, וזו עצבה; בת ישראל מתקשטת, וזו מתנוולת.

פסוק י"ד:

ד"ה והיה אם לא חפצת: (שם) הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה.

ד"ה לא תתעמר: לא תשתמש בה. בלשון פרסי קורין לעבדות ושימוש עימראה. מיסודו של ר' משה הדרשן למדתי כן.

ועיין גם דברי רבותינו המובאים ברמב"ן, פסוק י"ב:

ד"ה ועשתה את צפרניה:... ועל דעת רבותינו (ספרי תצא יא) שאומרים שהכל לכער את יפיה, ציוה שתסיר הבגדים הנאים מעליה, שהגויים ארורים הם, בנותיהם מתקשטות במלחמה כדי לזנות אחריהן, ותגלח את ראשה שהוא ניוול גדול, ותקוץ הציפורניים, כי מנהג הנשים לגדל אותם ולצבעם במיני הפוך והצבעונים. ויקרא הכתוב הקציצה עשייה, בעבור כי שער הרגליים והשפם גם הצפרניים לגדלם יקצצו אותם.

רמב"ם, מורה נבוכים חלק ג פרק מ"א:

...דין אשת יפת תואר, וידעת אמנם לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע ועם זה יש בכלל זאת המצוה מן המידות הטובות שצריך שיתנהגו בהם, והוא שאף על פי שגבר יצרו עליו, ולא יוכל לסבול ולכוף את יצרו, צריך שייחדנו במקום נסתר, והוא אמרו אל תוך ביתך, ואין מותר לו שילחצנה במלחמה... עד שינוח אבלה ותשקט דאגתה, ואין מונעין אותה מהתאבל ומן הבכי ולא מהימנע מן הרחיצה כמו שכתוב "ובכתה את אביה ואת אמה", כי לבעלי האבל מנוחה בבכיה ועוררם אבלם, עד שייחלשו כוחות הגוף מסבל המקרה ההוא הנפש, כמו שלבעלי השמחה מנוחה במיני השחוק ומפני זה חמלה התורה עליה, ושם הרשות בידה מכל זה, עד שתלאה מן הבכי ומן האבל... וכן כל השלושים יום תחזיק בתורתה בפרהסיא ואפילו בעבודה זרה, ולא יחלקו עליה באמונה עד הזמן ההוא ועם זה אם לא ישיבנה אל חוקי התורה, לא תימכר ולא יעבוד בה. הנה שמרה התורה קריבת המשגל. ואף על פי שהיא בקצת מרי רוצה לומר היותה אז גויה, עם זה אמר "לא תתעמר בה תחת אשר..." וכו'.

רמב"ן, פסוק י"א:

ד"ה אשת יפת תואר: דיבר הכתוב בהווה. ובספרי (תצא ה): מניין אפילו כעורה? תלמוד לומר "וחשקת בה", אף על פי שאינה יפת תואר. ור' אברהם אמר: יפת תואר בעיניו. והנה הוא דבק עם "וראית".
והזכיר הכתוב "וחשקת בה", שלא יתירנה לו רק מפני החשק בהיות יצרו מתגבר עליו, אבל אם מוצא בעצמו שאין לו חשק בבעילתה, אלא שהוא רוצה לקחת לו אשה לא ישא לזו. וכך אמרו בספרי (שם) "ולקחת לך לאשה", שלא תאמר הרי זו לאבא הרי זו לאחי. ובגמרא (קידושין כב.) שלא יקח שתי נשים, אחת לבנו ואחת לו, אחת לאביו ואחת לו. והאיסור באותה של בנו אפילו לבדה.

פסוק י"ב:

ד"ה ועשתה את ציפורניה: ...לכך אני אומר כי כל אלה משפטי אבלות, והכל נמשך אל "ובכתה את אביה ואת אמה" (פסוק יג), וציוה שתגלח ראשה כדרך האבילות, כעניין "ויגז את ראשו" (איוב א כ) דאיוב, וכן" גזי נזרך" (ירמיה ז כט), וכן קציצת הצפרנים אבלות כגילוח הראש: ואמר "והסירה את שמלת שביה מעליה", כלומר תלבש בגדי אבל, וישבה בביתך כאלמנה ולא תצא חוץ כלל, ובכתה את אביה ואת אמה, ותעשה כל זה ירח ימים, כי כן דרך האבלים.
...ועל דעתי אין הפנאי לחמול עליה, רק שייעקר שם עבודה זרה מפיה ומלבה, ולכבות עוד גחלת הנידוד והפירוד מאביה ומאמה ומעמה. שאין הגון לשכב עם אשה אנוסה ומתאבלת, כמו שהזכירו רבותינו ז"ל (נדרים כ:) בממזרים בני גרושת הלב, וכל שכן זאת הצועקת בלבה לאלוהיה להצילה ולהשיבה אל עמה ואל אלוהיה. והנה כאשר יודיעוה שנכריחנה לעזוב את עמה ומולדתה ותתייהד, נאמר לה תתנחמי על אביך ועל אמך ועל ארץ מולדתך כי לא תוסיפי לראותם עוד עד עולם, אבל תהי אשה לאדוניך כדת משה ויהודית. והנה אז ניתן לה זמן שתבכה ותתאבל כמשפט המתאבלים, להשקיט ממנה צערה ותשוקתה, כי בכל עצב יהיה מותר וניחום אחרי כן.
והנה בזמן הזה לקחה עצה בנפשה על הגירות, ונעקר קצת מלבה עבודה זרה שלה ועמה ומולדתה, כי ניחמה עליהם, ודבקה באיש הזה שידעה כי תהיה אליו והורגלה עמו. ולכך אמר הכתוב "והבאתה אל תוך ביתך", ודרשו (ספרי ז): ביתך ולא אל בית אחר, וכן "וישבה בביתך", שתשב כל הזמן הזה בבית שהוא משתמש בו (שם ט), אולי תחפוץ ותתרצה בו.

מה ההבדל בין דעת חז"ל המובאת ברש"י, לבין דעת הרמב"ם במורה נבוכים ולבין דעת הרמב"ן בטעם דין יפת תואר?

ב.	פרטי הדינים

כיצד מפרשים שלושת החכמים הנ"ל בהתאם למגמתם הכללית את פרטי הדינים הבאים:

1.

פסוק י"ב "וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ" ועיין העמק דבר: ד"ה אל תוך ביתך: לשון תוך מלמדנו כונוה שניה בהבאה זו, שיכניסנה להנהגות ביתו ללמד מנהג יהודית קודם שתתגייר.

2.

פסוק י"ב "וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ"

------------------------------------------------------------------------------------

הערה: בתשובתך לשאלה 1 עליך לבאר בקיצור את מגמתם הכללית של שלושת החכמים הנ"ל.
בתשובתך לשאלה 2 – את פירושיהם לפרטי הדין.

ג.	שאלות בדברי ראב"ע

ראב"ע, פסוק י"ב:

ד"ה והבאתה אל תוך ביתך וגילחה: יש אומרים שמא בעבור שערה חשק בה. על כן תגלח.

ד"ה ועשתה: תגדל כדי להיות מאוסה בעיניו.

פסוק י"ג:

ד"ה והסירה את שמלת שביה: שמא בעבור יופי מלבוש חשק בה.

ד"ה ובכתה: כדי להסיר שמחתו בה.

ד"ה ירח ימים: אולי יקל חשקו. ויש אומרים "וגלחה" - בעבור היותה טמאה, וכן משפט המצורע.

ד"ה ועשתה: תיקון. ותקונה לכרות העודף, וכן "לא עשה שפמו" ותחת מעשה מקשה, והתיקון עיקר כל מעשה במקרא, חוץ אם בא אחריו דבר מגונה גם יהיה רע שלם.

ד"ה את אביה ואת אמה: אם קרוב יש אומרים, כי זה הבכי על אחיה ועל אמה שלא התיהדו. ולפי דעתי שחייב כל אדם בשיקול הדעת לכבד את אביו ואת אמו בחיים ובמוות, וטעם ובכתה: שתתאבל עליהם כמשפט ישראלית, כי היא מתייהדת אם נהרגו כאשר נשבית.

לאיזו משלוש הדעות הנזכרות בשאלה א קרוב הראב"ע?

ד.	"ולקחת לך לאשה" - שאלות ברש"י

באר את הביטוי המסומן בקו בדברי רש"י, פסוק י"א: ד"ה ולקחת לך לאשה: לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה, יישאנה באיסור. אבל אם נשאה - סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו "כי תהיין לאיש..." וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה. לכך נסמכו פרשיות הללו.

ה.	בן סורר ומורה

פסוקים י"ח-כ"א

"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ"

רש"י:

ד"ה סורר: סר מן הדרך.

ד"ה ומורה: מסרב בדברי אביו, לשון ממרים.

ד"ה וייסרו אותו: (סנהדרין עא) מתרין בו בפני ג' ומלקין אותו, בן סורר ומורה אינו חייב עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין, שנאמר "זולל וסובא", ונאמר (משלי כג) "אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו" (סנהדרין עב). ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו. הגיעה תורה לסוף דעתו - סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי, ואל ימות חייב.

רמב"ן:

ד"ה בן סורר ומורה: על דעת רבותינו (סנהדרין סח:) אינו קטן, שהקטן פטור מכל עונשין שבתורה ומכל המצות, אבל הוא המביא שתי שערות. והנה יש עליו שני עונשין: האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם, והשני שהוא זולל וסובא, עובר על מה שנצטוינו (ויקרא יט ב) "קדושים תהיו". ונאמר עוד (לעיל יג ה) "ואותו תעבודו ובו תדבקון, כאשר פירשתי (לעיל ו יג) שנצטווינו לדעת השם בכל דרכינו, וזולל וסובא לא ידע דרך ה'.
ועל הכלל, אין בו עתה חטא מות, ועל שם סופו הוא נדון, כמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין עא.). וזה טעם "וכל ישראל ישמעו וייראו", כי לא הומת בגודל חטאו, אלא לייסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים.
וכן דרך הכתוב שיזהיר כן כאשר ימיתו לגדר, כדי שתהיה במיתתם תקנה לאחרים, כי הזכיר כן בזקן ממרא (לעיל יז יג), לפי שאין בהוראתו חטא שיהיה ראוי למות בו, רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה כאשר פירשתי שם (בפסוק יא).
וכן בעדים זוממין (לעיל יט כ), שנהרגין ולא הרגו, וכן הזכיר במסית (לעיל יג יב), לפי שהוא נהרג בדבורו הרע בלבד אף על פי שלא עבד הניסת עבודה זרה, ולא שמע אליו, אבל מיתתו ליסר הנשארים. וגם זו מצוה מחודשת. או מבוארת מן "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ יב) "ואיש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט ג).

ראב"ע:

ד"ה סורר ומורה: כנגד השם וכנגד האבות אם היו יראי השם.

ד"ה סורר: כמו כפרה סוררה שלא ישמור מצות עשה.

ד"ה ומורה: במצות לא תעשה.

רשב"ם:

ד"ה מורה: מקנטר. מלשון מרה מריתי.

ספורנו:

ד"ה סורר ומורה: כי מריו מסיר התקוה שישוב מסררותו.

1.

מה בין המפרשים הנ"ל בהגדרת המושג סורר ומורה?

2.

מה בין רש"י לרמב"ן בטעם העונש המוטל על בן סורר ומורה?