"אלה החקים והמשפטים"

דברים פרק יב

מה קשה למפרשים בפסוק ב'

"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱ-לֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן"

א) לרש"י:

ד"ה אבד דאבדון: אבד ואחר כך תאבדון (שם) מכאן לעוקר עבודת גילולים שצריך לשרש אחריה.

ב) לרש"י:

ד"ה את כל המקומות: ומה תאבדון מהם? - את אלוהיהם אשר על ההרים.

ג) לראב"ע:

ד"ה אבד תאבדון: אמר רבי יונה המדקדק כי "את אלוהיהם" חסר וי"ו, והטעם ואת אלהיהם, ולא אמר כלום רק הוא דבק עם מלת "אשר עבדו שם".

ד) לרשב"ם:

ד"ה אשר עבדו שם: הגוים אשר אתם יורשים אותם.

פסוקים כ'-כ"ח

"כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר..."

ואלה דברי הרב א"י קוק זצ"ל, בדבר היתר בשר תאוה במאמרו "טללי אורות" (השקפה על טעמי המצוות, פרק ח', תחכמוני א, ברן תר"ע):

הנטיה החפשית של המוסר לקראת משפט בעלי חיים בכללם ודרישת זכיותיהם מהאנושיות גנוזה באורח פסיכי טבעי בעמקי תורה באוצר האנושיות הקדמון. כל זמן שזרע האור הרוחני (אשר אחר כך התבצר בישראל) היה מפוזר ביחידים בלתי מסומנים באריגה לאומית לפני שנפלגו הגויים ללשונותם, כבר עלה המודר עד דרישת משפט בעלי חיים, ואדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה. "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה". אולם כשירדה האנושות עם השתכללותה, ולא יכלה לשאת את זוהר האור הגדול "ונשברו כליה", היתה ההעתקה מחברת החיים שהיא מתעלה עליהם בעילוי רוחני אמיץ עתה, נדרשת מאד בקימוץ כוח הצדק והיושר בין בני מינו, למען יוכל אש אלהים זה הבוער באור כהה מאוד, לחמם את הלב אשר נתקרר לרגלי המון החיים וסיבוכיהם. שינוי הדעות והנטיות הדרכים הכבולים דרשו לקבץ את כל חוב מוסרי אל מרכז האנושיות לבדה. אבל מהלך האידיאלים ההולכים ומתפתחים לא יישאר סגור לעד; כשם שתצא השאיפה הדימוקרטית החיצונה על ידי ההשתלמות השכלית והמוסרית הכוללת, כש"לא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו לדעת את ה', כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם", כן תצא השאיפה הצפונה למשפטי בעלי חיים מנרתיקה בבוא עתהּ, ומכשירים הן המצות המוגבלות לחלק זה בייחוד.
אמנם גערה נסתרת יש בקמטי תורה באכילת בשר, כי רק אחרי אשר תאמר "אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר" – אז תזבח ואכלת, הנה לא תוכל לעצור בעד נטיתך כי אם על ידי כבישה מוסרית, וזאת הכבישה לא באה עתהּ. עוד היא נדרשת לך בשביל חוגים יותר קרובים אליך, בשגם ההשתלטות הרחוקה צריכה גם כן אחרי נפלהּ התאמצות חומרית שמילוי-כוח זה ידרוש לפעמים את מזון הבשר, שהוא מס המעביר לתקופה יותר בהירה, שבעלי חיים כולם אינם פטורים ממנו, כאשר הרבו לעשות כן גם בני אדם בכל מלחמותיהם היותר צודקות, שהיו נדרשות להם למעבר אל עלייתם הכללית.
זאת היא מעלתה של המוסרית, כשהיא מחוברת למקורה האולהי שיודעת היא עת לכל חפץ, ולפעמים כובשת היא את מעינה בשביל לקבץ כח לתקופות הבאות, מה שלא יוכל קוצר-רוחה של המוסריות המנותקת ממקורה לשאת ולסבול, כשהתאוה הבהמית היתה מתגברת לאכילת בשר. ואז אם בשר החיים היה בכלל האסור, לא היתה ההריסה המוסרית הנכונה תמיד להימצא בשעת הכושר, מבחנת כלל בין אדם לבהמה חיה ועוף וכל רמש הארץ. הסכין, הגרזן, הגליוטינה או זרם האלקטרון היה עובר על כולם כאחד כדי למלאות את הקיבה הזוללה של האנושית המקולטרת. – הנה באו המצות בסדר אכילת בשר בצעדים המובילים אל המטרה העליונה. החיים המותרים לאכילה הנם מוגבלים מהיותר נאותים לטבעי האדם. כיסוי דם החיה והעוף שהעוול הנעשה עמהם הוא יותר ניכר ובולט וקרוב להתגלות – הם אינם ברובם סמוכים על שולחן האדם, ואינם מטרידים אותו בטיפולם ובשכלולם "אשר יצוד ציד חיה ועוף אשר יאכל ושפך את דמו..." – הכרת החרפה היא התחלת רפואת המוסר "למען תזכרי ובושת בכפרי לך": כסה הדם! והסתר חרפתך! הפעולות תעשינה את פרין בהמשך הזמן, תחנכנה הדורות. המחאה האילמת כשתבוא עתהּ תהפוך לקול מַרעים ברעש גדול ואדיר ותצליח את דרכה. ציווי הזביחה במערכה מיוחדת בהקלת הצער, כבר תופש הוא את הרושם, שלא עם דבר של הפקר, עם אבטומט שאין בו רוח חיים הנך עוסק, כי אם עם נפש חיה.

1.

מה הן ההוכחות של הרב לכך שאכילת בשר אינה רצויה לתורה?

2.

מה הם, לפי דעתו, הנימוקים שבגללם התירה התורה אכילת בשר תאווה?

שאלה קשה שאלה קשה ביותר