דברי משה

פסוק א'

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב"

רש"י: 

ד"ה אלה הדברים: (ספרי) לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל.

ד"ה במדבר: לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר? אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות יז ג) "מי יתן מותנו" וגו'.

ד"ה בערבה: בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב.

ד"ה מול סוף: על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו (שם יד יא) "המבלי אין קברים במצרים", וכן בנסעם מתוך הים שנאמר (תהילים קז ו) "וימרו על ים בים סוף", כדאיתא בערכין (ערכין טו).

ד"ה בין פארן ובין תופל ולבן: אמר ר' יוחנן: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו: (במדבר כא ה) "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים.

ד"ה וחצרות: במחלוקתו של קרח. (ספרי) דבר אחר: אמר להם: היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע, ואתם נדברתם במקום.

ד"ה ודי זהב: הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר (הושע ב י) "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל".

ראב"ע:

ד"ה בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות די זהב: מקומות לא נזכרו בפרשת אלה מסעי או נזכרו בשמות אחרים, כי הנה שניר יש לו ג' שמות ורבים כן.

ספורנו:

ד"ה אלה הדברים אשר דיבר משה אל ישראל: אמר שבכל אחד מהמקומות שהזכיר פה, והם מקומות אשר עיוותו שם אורחות דרכם בגזרת האל יתעלה להניעם במדבר בעוון המרגלים, אמר משה לכל ישראל: "אלה הדברים", שיזכיר והם אחד עשר יום מחורב וגו' וזה כי כל ל"ח שנה שהניעם במדבר אנה ואנה, לא הלכו בדרך ישר מכוון אל מקום נודע, וכשהיו מגיעים אל מקום אשר משם היו נעים וחוזרים לאחוריהם או לצדדין ולא בדרך ישר, היה משה אומר להם: ראו מה גרמתם שהרי מהלך י"א יום יש מחורב עד קדש ברנע דרך הר שעיר, שהוא הדרך היותר קצר אצל עוברי דרכים. והאל יתברך הוליך אתכם לקדש ברנע בג' ימים דרך המדבר הגדול והנורא. ומפני עוונכם אתם נעים כל זה הזמן, וכל זה היה אומר להם למען יזכרו וישובו אל ה'.

רשב"ם:

אלה הדברים: לפי פשוטו, כל הנזכרים בפסוק זה מקומות הן, כמו שמצינו שרגילים הפסוקים לתת סימן בתוך סימן אל המקומות שהוא רוצה לפרש היכן: בלך לך "מקדם לבית אל", "ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם", "וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון", בסוף שופטים "הנה חג לה' בשילה מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה". וכל שכן שצריך לפרש היכן נאמרו המצות, כמו שכתוב "וידבר ה' אל משה בהר סיני. בערבות מואב", "וידבר ה' אל משה במדבר סיני", "בארץ מצרים... החודש הזה". אף כאן עושה סימן בתוך סימן, וכן הוא אומר וחוזר ושונה דבר זה, כשבא משה לפרש את המצות "אלה העדות החקים והמשפטים אשר דביר משה וגו'. בעבר הירדן בגיא מול בית פעור בארץ סיחון מלך האמורי הואיל משה" וגו' "בעבר הירדן" - ובאיזה עבר הירדן? - "במדבר" - באותו עבר הירדן שהוא לצד מדבר שהיו בני ישראל מ' שנה שהוא קרוי עבר לירדן ליושבים בארץ ישראל ולא בעבר הירדן שהוא לצד ארץ ישראל, שגם הוא קרוי עבר הירדן להולכי מדבר שהיו בו ישראל. "בערבה" - כלומר באיזה מקום במדבר? - באותו מדבר שבערבות מואב "מול סוף", שים סוף מתחיל ממזרח ארץ ישראל, שנאמר "ושתי את גבולך מים סוף עד ים פלשתים" וגו', כלומר ממזרח ועד מערב, והוא ים המלח שכתוב בגבול קרן מזרחית דרומה באלה מסעי וגם בפרשת ואתחנן. וכל הערבה עבר הירדן מזרחה ועד ים הערבה, וזה ים סוף שאצל ערבות מואב. ו"בין פארן ובין תופל" - כמו בין בית אל ובין העי. "ולבן וחצרות ודי זהב" - הכל מקומות לפי פשוטו. ודי זהב. כמו בת מי זהב שהוא שם פשוטו.

1.

מה ראה רש"י לפרש את השמות בדרך זו?

2.

איך פירשום ראב"ע, ספורנו ורשב"ם?

רמב"ן, פסוק א':

ד"ה ויאמר, ה' אלוהינו דיבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת וגו':
והטעם, כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות, אמר להם בתחילת דבריו, "ה' אלוהינו דיבר אלינו בחורב", אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן, וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה. ונמשכו דברי הפתיחה הזאת, עד שהשלים בהם בפסוק "ושמרת את חוקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים" (להלן ד מ).
אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (להלן ה א) "שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באוזניכם היום", והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקדוש ברוך הוא, ואחרי כן הודיעם יחוד השם "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" (להלן ו ד), וכל המצות שבספר הזה. ולכך יפרש בכאן "אשר דיבר משה אל כל ישראל" ושם "ויקרא משה אל כל ישראל", כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כל ישראל, כאשר היה במתן התורה. ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת, חזר הכתוב למקום שפסק בתחילת ביאור התורה ואמר (להלן ד מד מה) "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אלה העדות החוקים והמשפטים אשר דיבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים."
והזכיר (להלן ד מו) כי היה בעבר הירדן בגיא בארץ סיחון, והיא ארץ מואב הנזכר בכאן, כי ישראל לא נכנסו לארץ מואב רק באותו החלק שטהר אליהם בסיחון כמו שנתבאר בספר של מעלה (במדבר כא יג).
והנה הזכיר בכאן שני דברים: אמר שדיבר משה אל בני ישראל ככל אשר ציוה ה' אותו אליהם, וזה רמז אל המצות שיאמר להם בספר הזה, שלא נזכרו עד הנה בתורה. ואמר שהם ככל אשר ציוה אותו השם, לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה, והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם "וידבר ה' אל משה", ולכן כלל אותם עתה, שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקדוש ברוך הוא,. ואמר עוד כי הואיל משה באר את התורה, וזה רמז במצות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים.
וטעם "הואיל משה", שרצה לבאר להם את התורה, והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא ציוהו השם בזה, מלשון "הואל נא ולין" (שופטים יט ו), "ולו הואלנו ונשב" (יהושע ז ז), וכן רבים .

מה הקשר בין פרשה זו לכל ספר דברים לפי השקפתו?

1.

רמב"ן, פסוק א': ד"ה אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל: על המצות אשר יזכיר בכל הספר מתחלת עשרת הדברות בפרשת ואתחנן, כמו שאמר (פסוק ה) הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר, כי על התורה ידבר. ויחסר מפסוק ה' אלהינו דבר אלינו (פסוק ו) מלת אמירה, וכמוהו כי נשני אלהים את כל עמלי, כי הפרני אלהים (בראשית מא נא נב), כי אמר. ושיעור הכתובים האלה, אלה המצות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, בארבעים שנה לצאתם ממצרים באחד לחדש העשתי עשר, ככל אשר צוה ה' אותו אליהם, והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג. בארץ מואב שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר, ויאמר, ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת וגו'. והטעם, כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות, אמר להם בתחלת דבריו, ה' אלהינו דבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן, וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה. ונמשכו דברי הפתיחה הזאת, עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים (להלן ד מ). אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (להלן ה א) שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום, והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה, ואחרי כן הודיעם יחוד השם שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (להלן ו ד), וכל המצות שבספר הזה. ולכך יפרש בכאן "אשר דבר משה אל כל ישראל" ושם "ויקרא משה אל כל ישראל", כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה. ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת, חזר הכתוב למקום שפסק בתחלת ביאור התורה ואמר (להלן ד מד מה) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים. והזכיר (להלן ד מו) כי היה בעבר הירדן בגיא בארץ סיחון, והיא ארץ מואב הנזכר בכאן, כי ישראל לא נכנסו לארץ מואב רק באותו החלק שטהר אליהם בסיחון כמו שנתבאר בספר של מעלה (במדבר כא יג). והנה הזכיר בכאן שני דברים. אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם, וזה רמז אל המצות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה. ואמר שהם ככל אשר צוה אותו השם לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה, והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם "וידבר ה' אל משה", ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב"ה. ואמר עוד כי הואיל משה באר את התורה, וזה רמז במצות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים. וטעם "הואיל משה", שרצה לבאר להם את התורה, והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה, מלשון הואל נא ולין (שופטים יט ו), ולו הואלנו ונשב (יהושע ז ז), וכן רבים. מה קשה לרמב"ן? ומה ראייתו מבראשית מ"א פסוק נ"א-נ"ב: "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱ-לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱ-לֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי"?

2.

רש"י, פסוק ד': ד"ה אחרי הכותו: אמר משה אם אני מוכיחם קודם שייכנסו לקצת הארץ, יאמרו מה לזה עלינו? מה היטיב לנו? אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כוח להכניסנו לארץ. לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחן. מה קשה לרש"י?

3.

רש"י, פסוק ד': ד"ה סיחון אשר יושב בחשבון: (ספרי) אילו לא היה סיחון קשה, והיה שרוי בחשבון - היה קשה שהמדינה קשה, ואילו היתה עיר אחרת וסיחון שרוי בתוכה - היתה קשה, שהמלך קשה. על אחת כמה וכמה שהמלך קשה והמדינה קשה. מה קשה לרש"י?

4.

ראב"ע, פסוק ז': ד"ה וסעו לכם: דרך הלשון כמו לך לך. מה קשה לראב"ע?

5.

רש"י, פסוק ז': ד"ה עד הנהר הגדול: מפני שנזכר עם ארץ ישראל קוראו "גדול", משל הדיוט אומר: עבד מלך מלך, הידבק לשחוור וישתחוו לך (שבועות מד) קרב לגבי דהינא ואידהן. מה קשה לרש"י? ומה פירוש משל ההדיוט?

6.

רש"י, פסוק י"ד: ד"ה ותענו אותי: החלטתם את הדבר להנאתכם. היה לכם להשיב: רבינו משה, ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך (ספרי), לא ממך שנצטערת עלינו? אלא ידעתי מחשבותיכם הייתם אומרים: עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה. אם אין מכירנו, אנו מביאין לו דורון, והוא נושא לנו פנים. מה קשה לרש"י?

7.

רש"י, פסוק י"ד: ד"ה לעשות: אם הייתי מתעצל, אתם אומרים: עשה מהרה. מה קשה לרש"י?

8.

רש"י, פסוק ט"ז: ד"ה ואצוה את שופטיכם: (ספרי) אמרתי להם: הוו מתונים בדין. אם בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלוש, אל תאמר: כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה, אלא הֱיו נושאים ונותנים בו. מה קשה לרש"י?

9.

רש"י, פסוק ט"ז: ד"ה בעת ההיא: (ספרי) משמיניתים אמרתי להם: אין עכשיו כלשעבר - לשעבר הייתם ברשות עצמכם, עכשיו הרי אתם משועבדים לציבור. מה קשה לרש"י?

רש"י, פסוק ה':

ד"ה הואיל: התחיל כמו (בראשית יח) "הנה נא הואלתי".

בראשית פרק י"ח פסוק ל"א:

ד"ה הואלתי: רציתי כמו "ויואל משה".

האין סתירה בין דברי רש"י כאן ובין דבריו בבראשית י"ח?

פסוק ט"ז

"וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר..."

איתא בסנהדרין ז ע"ב על פסוק זה:

אמר ר' חנינא: אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין, קודם שיבוא בעל דין חברו. ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין, קודם שיבוא בעל דין חברו.

(וזו לשון הרמב"ם, הלכות סנהדרין כ"א הלכה ז'.

אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין, קודם שיבוא חברו או שלא בפני חברו.)       

מה הן המילים בפסוקנו, שמהן דייקו ללמוד איסור זה, ומה טעמו?

פסוק י"ז

"לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו"

רש"י:

ד"ה כקטון כגדול תשמעון: (סנהדרין ח) שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה, שאם קדם ובא לפניך, לא תסלקנו לאחרון, דבר אחר: "כקטון כגדול תשמעון" - כתרגומו שלא תאמר זה עני הוא וחבירו עשיר ומצוה לפרנסו, אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות. דבר אחר: שלא תאמר היאך אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל דינר, אזכנו עכשיו, וכשיצא לחוץ אומר אני לו: תן לו שאתה חייב לו.

תרגום אונקלוס:

מלי זערא כרבא תשמעון.

1.

מה מוסיף פסוק זה לפי פירוש רש"י, על מה שנאמר כבר בעניין זה בשמות פרק כ"ג פסוק ג': "ודל לא תהדר", ובשמות פרק כ"ג פסוק ו': "ולא תטה משפט אביונך"?

2.

מה ההבדל בין שלושת פירושי רש"י כאן, ולמה לא הסתפק באחד מהם?

3.

לאיזה משלושת הפירושים מתאים תרגום אונקלוס?

4.

מדוע חשב בעל שפתי חכמים שנפלה טעות סופר בדברי רש"י ואין המילה "כתרגומו" במקומה? האם צדק?

פסוק י"ח

"וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן"

רש"י:

ד"ה את כל הדברים: אלו י' דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות.

רמב"ן:

ד"ה ואצוה אתכם בעת ההיא: אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות, לשון רש"י מספרי (דברים יח). ואם כן, עם השופטים הנזכרים ידבר, ויקצר בעשרה הדברים שכולם נדרשים מן הכתובים.
ועל דרך הפשט, הם החוקים והתורות הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון, כי הכל יצוה ויזהיר וילמד לישראל מפיו.
והטעם להזכיר זה כאן, כי בידוע שזה העניין עצת יתרו, והוא אמר למשה (שמות יח יט) היה אתה לעם מול האלהים, שיתפלל עליהם בעת צרתם, ואמר לו (שם כ) "והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות" וגו', שילמדם הוא התורה, אך במשפט נתן לו עצה שימנה שופטים לסייעו. וכבר פירשתיו שם (בפסוק כ). ולכן סיפר בכאן, כי כאשר מינה שרי האלפים והמאות, לא מינה אותם רק על המשפט, אבל הוא בעצמו ילמדם כל הדברים אשר יעשון על פי התורה, כי שמע לעצת חותנו, ויעש כל אשר אמר.

1.

מה בין רש"י לרמב"ן בפירוש פסוק זה?

2.

מה הם נימוקי כל אחד מהם?