המרגלים

פסוק ב'

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן"

רש"י:

ד"ה שלח לך: לדעתך, אני איני מצוה לך. אם תרצה – שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו: "נשלחה אנשים לפנינו" כמו שנאמר (דברים א' כ"ב) "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר...". ומשה נמלך בשכינה, אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר (שמות ג' י"ז) "אעלה אתכם מעני מצרים וגו'" חייכם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי מרגלים למען לא יירשוה.

ראב"ע:

ד"ה שלח לך: כתוב שהשם אמר לישראל (דברים א' כ"א) "עלה רש" והם אמרו "נשלחה אנשים" אז אמר ה': "שלח לך אנשים".

פסוק ב'

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן"

רמב"ן:

ד"ה שלח לך אנשים: ...והנראה בעיני בלשון הכתוב, כי לא נמלך משה בשכינה, אבל טעם "שלח לך" כי הסכימו לשלוח מרגלים, והיה במנהג, כי ישלחו "שנים אנשים חרש לאמר", ושישלחו מקצתם, והשם היודע עתידות ציוהו, שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל ושיהיו הנשיאים שבהם, כי חפץ ה' שיהיו שוים בעניו כל הגדולים – אולי יזכרו וישובו אל ה', ואם אין – שתהיה הגזרה שוה בכל העם. וזה טעם (י"ג ג') "וישלח אותם משה... על פי ה' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה" שיהיו במצות ה' נשיאים וראשי בני ישראל.
והנראה אלי לפי פשט הכתוב, כי לא הזכיר ה' למשה שאלתם ששאלו לשלוח מרגלים ולא הסכמת משה עמהם, שאילו היה כן, היה הכתוב מספר בכאן: ויקראו בני ישראל אל משה ויאמרו: "נשלחה אנשים לפנינו... וייטב הדבר בעיני משה..." ואחר כך היה כותב: וידבר ה' אל משה שלח לך אנשים כאשר דיברו אליך איש אחד לשבט.
אבל היה הענין כך, ששאלו ישראל השליחות וייטב הדבר בעיני משה, ואחר כך בא הדיבור אל משה כשאר הדברות ואמר לו סתם "שלח לך אנשים", וזה טעם "ויתורו את הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" כי הוא מדבר בענין חדש, לא סיפר לו כלל. והיה כל זה כי ה' חפץ למען צדקו שתהיה השליחות במצוותו ושתהיה בכל שבטיהם ובגדוליהם למען ינצלו. וכן נראה עוד, שהם שאלו ממשה (דברים א' כ"ב) "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ" והוא חיפוש בדרכים ובענין הכיבוש מלשון (איוב ל"ט כ"ט) "משם חפר אוכל", וזה טעם "לפנינו" שילכו הם אחריהם על דרכם, כלשון (במדבר י' ל"ג) "וארון ברית ה' נוסע לפניהם"; אבל ה' ציוה (י"ג ב') "ויתורו את ארץ כנען" והוא בטעם ברירה, כבאים לקנות דבר, מלשון (דבה"י ב' ט') "לבד מאנשי התרים והסוחרים" וכן (יחזקאל כ') "אל הארץ אשר תרתי לכם" וכן (במדבר י' ל"ג) "וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשה ימים לתור להם מנוחה", ועל כן ציוה אותם משה לפרוט: "הטובה היא אם רעה... השמנה היא אם רזה" הכל – לשמחם, כי צבי היא לכל הארצות ויעלו בה בחפץ גדול.
והנה נאמר כאן הענין בסתם, כי כן היה. אבל במשנה תורה הסביר להם משה כל הדברים מתחילתן, שהגיד להם פשעם, כי חטאו במה שביקשו ושאלו הם עצמם.
ועל דעת רבותינו חטאו באמרם "נשלחה אנשים לפנינו" בעבור שהם רואים את ישועת ה' אשר יעשה להם תמיד והיה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת. ומשה קבל מהם למלאות תאוותם, ויהיה טעם "וייטב בעיני הדבר" שסבלתי דעתכם והוריתי לעשותו. וה' ציוהו שישלח איש אחד איש אחד למטה אבותיו. כענין שנאמר בשמואל (שמו"א פרק ח') "שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם".

ספורנו:

ד"ה שלח לך אנשים: אל תניח שישלחו הם, כמו שאמרו לעשות באמרם (דברים א' כ"ב) "נשלחה אנשים לפנינו", שמא ישלחו הדיוטות בלתי מכירים שבח הארץ ויספרו בגנויה באופן שיחשבו ישראל על ה' תועה ולא ישובו בתשובה כמו ששבו אחר כך, באמרם: "חטאנו לה'".
וזה, כי המרגלים ששלח משה אף על פי שהרשיעו להניא לב העם מחסרון אמונתם בא-ל ש-די מכל מקום הכירו וסיפרו טובת הארץ באמרם (י"ג כ"ז) "וגם זבת חלב ודבש היא" וכן העיד (משה) באמרו (דברים א' כ"ה) "ויקחו בידם מפרי הארץ... ויאמרו: טובה הארץ אשר ה' אלוקינו נותן לנו", אלא שאמרו שיהיה נמנע לכבשם.
וכאשר הכירו ישראל חטאתם על שלא בטחו בישועת הא-ל יתעלה ונצחונו אחר שעשה עמהם להפליא, שבו בתשובה ואמרו (דברים א' מ"ה) "חטאנו לה', אנחנו נעלה ונלחמנו", והתפללו כענין שאמר (דברים א' מ"ה) "ותשובו ותבכו לפני ה'" אלא שלא קיבל הא-ל תפילתם מפני חילול ה' שעשו שאינו מתכפר אלא במיתה. וכמו שהעיד בהם באמרו (שמות ל"ג) "וביום פקדי ופקדתי".

פסוק כ'

"וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה"

העמק דבר:

עתה הזהיר על כללי הארץ. וזה אינו נוגע לעיקר השליחות... אלא משה רבנו שידע שלא ישבעו נחת לשמוע מאנשי החיל אשר בארץ ישראל – שהרי יודע שיש ענקים שמה – ויהיה הכיבוש עליהם למשא, על כן רצה להשביע עינם בטוב הארץ, שיהא להם חשק נמרץ למסור נפשם עליה, ואינו דומה ראיית העינים לאמונה. כך ביקש משה לפרש טובת הארץ ופרטיה למען תפוש את ישראל בלבם.

1.

מה הקושי בפסוקנו שרצה ליישבו?

2.

בעל העמק דבר מביא במשך דבריו ראיה לכך שאינו דומה ראיית עינים לאמונה, גם את התנהגות משה עצמו. לאיזה עניין בתורה התכוון?

פסוק ל'

"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה"

רש"י:

ד"ה ויהס: השתיק את כולם.

ד"ה אל משה: לשמוע מה שידבר במשה. צוח ואמר: "וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?" השומע היה סבור שבא לספר בגנותו, ומתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים, שתקו כולם לשמוע גנותו. אמר: "והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו".

בעל באר יצחק, מבאר דברי רש"י אלה:

מדרך הלשון בבוא שני פעלים נרדפים זה על זה, כשפועל השני הוא תכלית הפועל הראשון, להשמיט פועל התכלית לקשר פועל הראשון במילה שדרכה להתקשר עם הפועל השני. ולפי הכלל הזה הננו יכולים לפרש המאמר הזה כפשוטו וכיאלו היה כתוב: ויהס כלב את העם לשמוע אל משה. ונשמט פועל התכלית "לשמוע" ונקשר "ויהס" עם מילת "אל" המחוברת עם פועל התכלית, ולכך נאמר "ויהס כלב את העם אל משה".
אבל עם היות פירוש זה נכון לפי הלשון, בכל זה לא יתכן לפי הענין. וצריך לפרש שמילת "אל" כאן הוא במקום "כנגד", "על אודותיו" ופועל התכלית כאן הדיבור: ויהס כלב את העם לדבר אל (=על אודות, כנגדו) משה.

הסבר, למה לא ייתכן לפרשו כפי הצעתו הראשונה (לשמוע אל משה) - ולמה "לא יתכן לפי הענין" לפרשו כך?