מחלוקת קרח
במדבר פרק טז, פסוקים א - יא
| א. | שאלה כללית |
לאילו מטרות שאפו קרח ועדתו במחלוקת זו? |
ד"ה ויקח קרח: פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא. "ויקח קרח" - לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס: ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, וכן (איוב ט"ו י"ב) "מה יקחך לבך", לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. דבר אחר: "ויקח קרח" - משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, כמו שנאמר (במדבר כ' כ"ה) "קח את אהרן", (הושע י"ד ג') "קחו עמכם דברים".
ד"ה ודתן ואבירם: ...ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל ,שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבור. אמר קרח: אחי אבא ארבעה היו, שנאמר (שמות ו' י"ח) "ובני קהת" וגו'. עמרם הבכור, נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם? והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה? - עמד וכינס מאתים חמישים ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו, שנאמר "נשיאי עדה קריאי מועד", ולהלן הוא אומר (במדבר א' ט"ז) "אלה קרואי העדה", והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו: טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה. אמר להם חייבת? התחילו לשחק עליו: אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה.
ד"ה רב לכם: הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה.
ד"ה כולם קדושים: כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה.
ד"ה ומדוע תתנשאו: אם לקחת אתה מלכות, לא היה לך לברר לאחיך כהונה, לא אתם לבדכם שמעתם בסיני "אנכי ה' אלהיך" (שמות כ' ב'), כל העדה שמעו.
2) לפי הראב"ע, פסוק א':
ד"ה ויקח קרח: זה הדבר היה במדבר סיני, כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלויים, כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו. והלויים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו, וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף, אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו. גם קרח בכור היה כי כן כתוב. ודגל ראובן חונה בנגב וקרח בנגב המשכן כי הוא מבני קהת. ואלה נשיאי העדה היו בכורים והם היו מקריבים את העולות. על כן לקחו מחתות. והראיה על זה הפירוש מופת המטה שראו כל ישראל כי השם בחר שבט לוי תחת הבכורים. על כן כתוב "ותכל תלונתם", כי התלונה על זה היתה. גם אמר משה "כי לא מלבי", בעבור שחשדוהו כי מלבו עשה, ועוד לא ה' שלחני בשליחות הזה, כי כבר האמינו בו כל ישראל. ועוד ראיה גמורה "כי כל העדה כולם קדושים", וזה רמז לבכורים שהם קדושים, כי כן כתוב "קדש לי כל בכור", והם היו הכהנים הניגשים אל ה', והם עיקר כל העדה.
3) לפי הרמב"ן:
ד"ה ויקח קרח: ... והנכון בדרש, שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א), וקנא גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה (פסוק י). ונמשכו דתן ואבירם עמו, ולא על הבכורה, כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף, אבל גם הם אמרו טענתם, להמיתנו במדבר (פסוק יג), ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו (פסוק יד). והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים, ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה. והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם. וזה טעם "להמיתנו במדבר", אמרו הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש, כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, וייבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות. וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד.
והקרוב, כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות, כי על כן חרה להם על הכהונה, ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים.
ולפי פסוק ה', ולפי רבנו חננאל, אשר דבריו מובאים ברמב"ן
ד"ה וטעם ויודע ה' את אשר לו: לעבודת לויה, ואת הקדוש - לכהונה, לשון רש"י, ויפה פירש. יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלויים הם שלו, כעניין שנאמר (לעיל ח יד) "והיו לי הלויים", או עדיין הבכורות שלו כעניין שנאמר (שם ג יג) "כי לי כל בכור", שלא יחליפם בלויים, "ואת הקדוש", הם הכהנים המקודשים לעבודה, כמו שנאמר "ויבדל אהרן להקדישו קודש קודשים" (דה"י א כג יג). כי קרח כדי לאסוף עליו העם, גם על הלויים יחלוק וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים. והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות, נודע שלא בחר השם בעבודתם, וכאשר נתקבל קטורת אהרן, נודע שהוא הקדוש. וטעם "ואת אשר יבחר בו יקריב אליו" - פעם שנית, שיודיע השם את אשר לו, ואת הקדוש והקריב אליו מחר וישע אל מנחתו, ואל האחרים ואל מנחתם לא יפנה, ואת אשר יבחר בו לדורות, לעמוד לשרת לפניו הוא וזרעו כל הימים, יקריב אליו מחר. לומר שיהיה להם הניסיון הזה אות לדורות עולם, שלא יחלקו לא על הנבחר ולא על זרעו לעולם: וכתב רבינו חננאל, כי אלה הנקהלים כולם היו לויים משבט קרח, וזה טעם "רב לכם בני לוי" (פסוק ז), "שמעו נא בני לוי" (פסוק ח), אולי חשבו כי כל שבטם נבחר לכהונה, ומשה מעצמו חלק כבוד לאחיו, עד כאן. וחלילה שהיו בשבט משרתי אלוהינו מאתים וחמשים קרואים ונשיאים בני מרי מבעטים ברבם ובגדול שבטם ומלינים על ה'. ואילו היו מן השבט ההוא בלבד, לא היו כל מטות ישראל מתלוננים ממחרת לאמר "אתם המיתם את עם ה'" (להלן יז ו), כי לא מת להם מת, רק משבט משה ואהרן. וגם באות המטה ראיה, כי המחלוקת מכל שבטי ישראל היא. והכתוב פירש "ואנשים מבני ישראל" (פסוק ב), להגיד כי היו מכל השבטים, לא מן השנים הנזכרים בלבד.
אבל טעם רב לכם בני לוי, בעבור כי קרח היה מפתה לכל השבטים כי לכבודם רוצה להחזיר העבודה לבכוריהם כאשר אמר (פסוק ג) "כי כל העדה כולם קדושים", ומשה בחכמתו גילה מצפון לבו לכל העם, כי הוא על כהונתו צועק, ואמר שדי לו בכבוד שבטו, "רב לכם בני לוי". וחזר ואמר "שמעו נא בני לוי", לקרח גדולם, וזה טעם "ויאמר משה אל קרח" (פסוק ח), אבל כולל דבריו עם בני לוי, כי דברי משה בחכמתו פיוס לו ולכל השבט, שלא יימשך אדם מהם אחריו. והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת ורצה בקטורת יותר משאר קרבנות, כי ראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם קטורת זרה לפני ה' נשרפו, והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה, או שהיתה קטורת הבוקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט, ובטח משה כי השם מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים...
שאלה קשה
שאלה קשה ביותר
