המרגלים

השוה את תחילת הפרשה לדברים א' כ"א-כ"ג.

עיין לשיטת המפרשים ביישוב שאלות כאלה בכלל:
ראב"ע, בראשית פרק ו' פסוק י"ח:

ד"ה והקימותי את בריתי: לאות שה' נשבע לו שלא ימות הוא ובניו במבול, ואם לא נמצא בתחילה מפורש, כאשר מצאנו במשנה תורה "נשלחה אנשים לפנינו". ומילת "הקימותי" - שאקיים את שבועתי.

רמב"ן, בראשית פרק ל"א פסוק ז':

ד"ה ואביכן התל בי והחליף את משכורתי: זה היה אמת, ואם לא סיפרוֹ הכתוב מתחילה, וכן אמר לו "ותחלף את משכורתי עשרת מונים" (להלן פסוק מ"א), וכזה במקומות רבים בתורה. ובפרשה הזאת למעלה לא סיפר שנתנה לאה את הדודאים לרחל.

בראשית פרק מ"ב פסוק כ"א:

ד"ה אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו: חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו, והכתוב לא סיפר זה שם, או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו, וישביעם בחיי אביהם, ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות, או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם, או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר

עיין לתירוץ קושיות מקומנו:

רש"י, פסוק ב':

ד"ה שלח לך: לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א' כ"ב) "נשלחה אנשים לפנינו", כמה שנאמר (שם) "ותקרבון אלי כלכם" וגו', ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר (שמות ג' י"ז) "אעלה אתכם מעני מצרים" וגו', חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים, למען לא יירשוה.

פסוק ג':

ד"ה על פי ה': ברשותו, שלא עיכב על ידו.

ד"ה כולם אנשים: כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו.

ראב"ע, פסוק ב':

ד"ה שלח לך: כתוב שה' אמר לישראל "עלה רש", והם אמרו "נשלחה אנשים", אז אמר ה' "שלח לך אנשים".

ספורנו, פסוק ב':

ד"ה שלח לך אנשים: אל תניח שישלחו הם, כמו שאמרו לעשות באומרם "נשלחה אנשים לפנינו" (דברים א' כ"ב), שמא ישלחו הדיוטות בלתי מכירים שבח הארץ, ויספרו בגנותה באופן שיחשבו ישראל על ה' תועה ולא ישובו בתשובה, כמו ששבו אחר כך באמרם "חטאנו לה'" (שם שם מ"א). וזה כי המרגלים ששלח משה, אף על פי שהרשיעו להניא לב העם מחסרון אמונתם באל שדי, מכל מקום הכירו וסיפרו טובת הארץ באמרם "וגם זבת חלב ודבש היא" וכן העיד באומרו "ויקחו בידם מפרי הארץ... ויאמרו טובה הארץ" (דברים א' כ"ה), אלא שאמרו שהיה נמנע לכבשה. וכאשר הכירו ישראל חטאתם על שלא בטחו בישועת האל יתעלה ונצחונו, אחר שעשה עמהם להפליא, שבו בתשובה ואמרו "חטאנו לה' אנחנו נעלה ונלחמנו" (שם שם מ"א), והתפללו כאומרו "ותשובו ותבכו לפני ה'" (שם שם מ"ה), אלא שלא קיבל האל יתברך תפילתם מפני חילול ה' שעשו, שאינו מתכפר אלא במיתה, וכמו שהעיד בהם באומרו "וביום פקדי ופקדתי" וכו' (שמות ל"ב ל"ד).

רמב"ן, פסוק ב':

ד"ה שלח לך אנשים: ...והנראה בעיני בלשון הכתוב, כי לא נמלך משה בשכינה, אבל טעם "שלח לך", כי הסכימו לשלוח מרגלים. והיה במנהג שישלחו שנים אנשים מרגלים חרש לאמר, ושישלחו מקצתם, וה' היודע עתידות ציוהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל ושיהיו הנשיאים שבהם, כי חפץ ה' שיהיו שוים בעניין כל הגדולים, אולי יזכרו וישובו אל ה', ואם אין, שתהיה הגזירה שוה בכל העם. וזה טעם "על פי ה'" (פסוק ג'), שיהיו במצות השם נשיאים וראשי בני ישראל.
והנראה אלי לפי פשט הכתוב, כי לא הזכיר השם למשה שאלתם ששאלו לשלוח מרגלים ולא הסכמת משה עמהם, שאילו היה כן, היה הכתוב מספר בכאן "ויקרבו בני ישראל אל משה ויאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו' וייטב הדבר בעיני משה", ואחר כך היה כותב "וידבר ה' אל משה לאמר שלח לך אנשים כאשר דיברו אליך איש אחד" וגו'. אבל היה העניין כך, ששאלו ישראל השליחות וייטב הדבר בעיני משה, ואחר כך בא הדיבור אל משה כשאר הדברות ואמר לו סתם "שלח לך אנשים", וזה טעם "ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל", כי הוא מדבר בעניין חדש, לא סופר בו כלל. והיה כל זה, כי ה' חפץ למען צדקו, שתהיה השליחות במצותו, ושתהיה בכל שבטיהם ובגדוליהם, למען יינצלו.
וכן נראה עוד שהם שאלו ממשה "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ" (דברים א' כ"ב), והוא חיפוש בדרכים ובעניין הכיבוש מלשון "חפר אוכל" (איוב ל"ט כ"ט), וזה טעם "לפנינו" שילכו הם אחריהם על דרכם, כלשון "וארון ברית ה' נוסע לפניהם" (לעיל י' ל"ג). אבל ה' ציוה "ויתורו את ארץ כנען", והוא כטעם ברירה כבאים לקנות דבר, מלשון "לבד מאנשי התרים והסוחרים" (דה"י ב' ט' י"ד), וכן "אל הארץ אשר תרתי להם" (יחזקאל כ' ו'), וכן "לתור להם מנוחה" (לעיל י' ג'), ועל כן ציוה אותן משה לפרוט "הטובה היא אם רעה וגו' השמנה היא אם רזה" וגו', והכל לשמחם, כי צבי היא לכל הארצות, ויעלו בה בחפץ גדול. והנה נאמר כאן העניין בסתם כי כן היה, אבל במשנה תורה הזכיר להם משה כל הדברים מתחילתן, להגיד להם פשעם, כי חטאו במה שביקשו ושאלו הם עצמם.
ועל דעת רבותינו חטאו באומרם "נשלחה אנשים לפנינו", בעבור שהם רואים את ישועת ה' אשר יעשה להם תמיד, והיה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת. ומשה קיבל מהם, למלאות תאוותם. ויהיה טעם "וייטב בעיני הדבר" (דברים א' כ"ג), שסבלתי רעתכם והוריתי לעשותו.
וה' ציוהו שישלח איש אחד איש אחד למטה אבותיו וגו' כעניין שנאמר בשמואל (ש"א ח' ז') "שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם".

(שים לב: הרמב"ן עונה תשובות אחדות לשאלתנו, עליך לפרשן).

פסוק ב' 

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם"

רמב"ן:

ד"ה שלח לך: ...ויש כאן לשאול, אם כן משה עצמו חטא בעניין, שנאמר "וייטב בעיני הדבר" (דברים א כג). ולמה אמר להם בעניין הארץ "הטובה היא אם רעה" (פסוק יט) אחר שנאמר לו מתחילה שהיא טובה ורחבה. ועוד מה עשו המרגלים, כי משה אמר להם (פסוק יח) "וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב", ואמר להם בערים (פסוק יט) "הבמחנים אם במבצרים", ועל כל פנים היו צריכין להשיבו על מה שציוה אותם. ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו (פסוק כח) "אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות", וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם?
ואל תחשוב כי היה פשעם באמרם "ארץ אוכלת יושביה" (פסוק לב) בלבד, כי טרם שיאמרו להם כן היה מריבת כלב עמהם. וכן כתוב (דברים א כח) "אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו" וגו', ובכאן כתיב (להלן יד ג) "לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז". והנה משה רבינו אמר לבניהם כדברים האלה, והפליג להם בחוזק העם ובמבצר עריהם וכוח הענקים יתר מאוד ממה שאמרו המרגלים לאבותם, כדכתיב (דברים ט א ב) שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק", ואם היה פשע המרגלים וחטאתם בזה, למה יניא את לב בניהם, כהניא המרגלים את לב אבותם. ועוד מה טעם למשה רבינו בשליחות הזאת, אם הארץ טובה והעם רפה - הרי טוב, ואם רעה או שהעם חזק - סבור הוא שיחזירם למצרים?
אבל יישוב העניין בזה, כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להילחם בארץ נכריה, ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים, ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כעניין שנאמר (שופטים א כד) "הראנו נא את מבוא העיר", ושיתנו להם עצה באיזו עיר יילחמו תחילה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ, וכך אמרו בפירוש (דברים א כב) "וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים" וגו', כלומר הערים אשר נבוא אליהן תחילה, ומשם נבוא בכל הארץ. וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות, וכן עשה עוד משה עצמו שנאמר (להלן כא לב) "וישלח משה לרגל את יעזר", וכן ביהושע בן נון (יהושע ב א) "שנים אנשים מרגלים", ועל כן היה טוב בעיני משה. כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להיחלץ ולהישמר ולארוב, כאשר בא הכתוב במלחמת העי (שם ח ב) שהיתה על פי השם ובמקומות רבים. אז נמלך משה בשכינה, ונתן לו השם רשות ואמר לו "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען", וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם תתייעצו בענין הכבוש.
והנה משה אמר להם (פסוק יז) "עלו זה בנגב", וטעמו עלו זה הדרך בנגב, שידעו את העם היושב בארץ הנגב מפאת הרוח אשר ישראל שם החזק הוא ויצטרכו בעניינם להשתמר מאוד ולהיחלץ, וכן הערים אם הם בצורות שישגבו בהן ויצטרכו לבנות דיק וסוללות, או שיבואו מצד אחר. ואמר עוד שידעו בארץ עצמה הטובה היא אם רעה, כי אם היא רעה יכבשו תחילה מן המקומות האחרים, כי הם היו תרים הר האמורי מצד חברון, כי גם יהושע לא כבש את כולם. וזה טעם "ומה הארץ אשר הוא יושב בה" (פסוק יט), על העם היושב בנגב.
וייתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה כמו שנאמר לו (שמות ג ח) "אל ארץ טובה ורחבה" וגו', בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כוח לעלות שם בשמחה, ולכך אמר להם "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" (פסוק כ), כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ.
ומן הידוע כי אין מצרים רחוק מאד מחברון רק כמהלך שבעת ימים, וארץ כנען מגעת בתחומה קרוב למצרים, ואי אפשר שלא ידעו הדרים במצרים עניין ארץ כנען הטובה היא אם רעה. אבל כוונתו של משה לדעת את הדרך אשר יעלה בה, ואת הערים אשר יכבוש תחילה, כאשר פירשתי, ואמנם היו ישראל במצרים עבדים בעבודת פרך לא ידעו ולא יבינו, על כן רצה משה שיגידו להם כל ענייני הארץ לשמחם במעלותיה, כי יודע היה בהם.
והנראה בעיני בלשון הכתוב, כי לא נמלך משה בשכינה, אבל טעם "שלח לך", כי הסכימו לשלוח מרגלים. והיה במנהג שישלחו שנים אנשים מרגלים חרש לאמר ושישלחו מקצתם, והשם היודע עתידות ציוהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל ושיהיו הנשיאים שבהם, כי חפץ השם שיהיו שווים בעניין כל הגדולים, אולי יזכרו וישובו אל ה', ואם אין, שתהיה הגזירה שוה בכל העם. וזה טעם "על פי ה'" (פסוק ג), שיהיו במצות השם נשיאים וראשי בני ישראל.
והנראה אלי לפי פשט הכתוב, כי לא הזכיר השם למשה שאלתם ששאלו לשלוח מרגלים ולא הסכמת משה עמהם, שאילו היה כן היה הכתוב מספר בכאן "ויקרבו בני ישראל אל משה ויאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו' וייטב הדבר בעיני משה", ואח"כ היה כותב "וידבר ה' אל משה לאמר שלח לך אנשים כאשר דיברו אליך איש אחד" וגו'.
אבל היה העניין כך, ששאלו ישראל השליחות וייטב הדבר בעיני משה, ואחר כך בא הדיבור אל משה כשאר הדברות ואמר לו סתם "שלח לך אנשים", וזה טעם ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל, כי הוא מדבר בעניין חדש, לא סופר בו כלל. והיה כל זה, כי ה' חפץ למען צדקו שתהיה השליחות במצותו ושתהיה בכל שבטיהם ובגדוליהם, למען יינצלו.
וכן נראה עוד שהם שאלו ממשה "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ" (דברים א כב), והוא חיפוש בדרכים ובעניין הכיבוש מלשון "חפר אוכל" (איוב לט כט), וזה טעם "לפנינו" שילכו הם אחריהם על דרכם, כלשון "וארון ברית ה' נוסע לפניהם" (לעיל י לג). אבל השם ציוה "ויתורו את ארץ כנען", והוא כטעם ברירה כבאים לקנות דבר, מלשון "לבד מאנשי התרים והסוחרים" (דה"י ב ט יד), וכן "אל הארץ אשר תרתי להם" (יחזקאל כ ו), וכן "לתור להם מנוחה" (לעיל י ג). ועל כן ציוה אותן משה לפרוט "הטובה היא אם רעה וגו' השמנה היא אם רזה" וגו', והכל לשמחם כי צבי היא לכל הארצות, ויעלו בה בחפץ גדול.
והנה נאמר כאן הענין בסתם כי כן היה, אבל במשנה תורה הזכיר להם משה כל הדברים מתחילתן, להגיד להם פשעם כי חטאו במה שבקשו ושאלו הם עצמם.
ועל דעת רבותינו חטאו באמרם נשלחה אנשים לפנינו, בעבור שהם רואים את ישועת ה' אשר יעשה להם תמיד, והיה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת. ומשה קיבל מהם, למלאות תאוותם. ויהיה טעם "וייטב בעיני הדבר" (דברים א כג), שסבלתי רעתכם והוריתי לעשותו. והשם ציוהו שישלח איש אחד איש אחד למטה אבותיו וגו' כעניין שנאמר בשמואל (ש"א ח ז) "שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם". והנה האנשים האלה לא ניקבו בשמות על פי השם, כאשר היה בפקודים (לעיל א ה-טו) ובחילוק הארץ (להלן לד יט-כח), כי מצות ה' לא תבוא בה תקלה לעושיה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, רק הוא יתברך ציוה למשה "איש אחד למטה אבותיו תשלחו" וגו', ושיהיו נשיאים, ומשה מדעתו בירר את אלה ושלחם, והם גמלו לנפשם רעה.

פסוק ט"ז

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ"

רש"י:

ד"ה ויקרא משה להושע וגו': התפלל עליו: יה יושיעך מעצת מרגלים.

רשב"ם:

ד"ה ויקרא משה להושע בן נון יהושע: כמו כך פירושו הושע בן נון, שאמרנו למעלה שנקרא כן בבית אביו הוא אותו שקרא משה "יהושע", כשנעשה משרתו והפקידו על ביתו, שכך היה מנהגם כמו "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח", וכמו שאמר נבוכדנצר "ועד אחרין על קדמי דניאל די שמיה בלטשצר כשם אלהי".

ספורנו:

ד"ה ויקרא משה להושע בן נון יהושע: אמר שהיה נודע בשבטו לאיש חיל בשם הושע. וזה שנקרא למעלה יהושע, מפני שמשה רבינו קרא לו כך לכבוד ולהתפלל עליו שיהיה נושע ושיושיע אחרים.

בשם הטור, מצאתי:

לפי הפשט, לכך שינה את שמו - לפי שהיה שר הצבא במלחמת עמלק, ויצא לו שם בעולם בנצחו את עמלק, לכך שינה את שמו שלא יכירוהו.

שד"ל:

כי עכשיו כששלחו עם אנשים חשובים, שינה שמו לבלתי ייקרא עוד בשם שנקרא בו במדרגת משרת, וכן ביוסף ודניאל שינוי בשם נעשה כשעלו לגדולה.

שינוי שם זה מה טעמו?

רמב"ן, פסוק כ"ז:

ד"ה וגם זבת חלב ודבש הוא: בעבור שציוה אותם לראות השמנה היא אם רזה, השיבו לו כי היא שמנה וגם זבת חלב ודבש היא, ועל שאלתו, היש בה עץ אם אין, השיבו לו: וזה פריה, כי כן ציוה אותם להראותו. והנה בכל זה אמרו אמת, והשיבו על מה שנצטוו. והיה להם לאמר, שהעם היושב עליה עז והערים בצורות, כי יש להם להשיב אמרי אמת לשולחם, כי כן ציוה אותם "החזק הוא הרפה הבמחנים אם במבצרים", אבל רשעם במלת "אפס", שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שאי אפשר בשום עניין, כלשון "האפס לנצח חסדו" (תהלים ע"ז ט'), "ואין עוד אפס אלוהים" (ישעיה מ"ה י"ד). והנה אמרו לו, הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב, אבל אי אפשר לבוא אליהם, "כי עז העם והערים בצורות גדולות מאוד וגם ילידי הענק ראינו שם".

פסוק ל':

ד"ה וזה טעם ויהס כלב: כי שיתק אותם ואמר: "עלה נעלה וגו' כי יכול נוכל לה" - לומר, אמת הוא שהעם חזק, אבל אנחנו נחזק מהם ומעריהם הבצורות, על כן אמר "לה". אז ענו המרגלים ופירשו דבריהם, ואמרו: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" - לאמר אפילו העם, אם יצאו אלינו בשדה, לא נוכל לעלות אליהם להילחם בה, אף כי נכבוש מהם ערים בצורות גדולות מאוד, כי טעם "לעלות אל העם", כטעם "ברו לכם איש וירד אלי" (ש"א י"ז ח'), לשון נלחמים במערכה.

פסוק ל"ב:

ד"ה וטעם "ויוציאו דיבת הארץ וגו' אל בני ישראל": כי הלכו מלפני משה ואהרן והיו אומרים באוהליהם כי היא ארץ אוכלת יושביה. כי מתחילה, כשהיו אומרים להם לפני משה שהארץ זבת חלב ודבש, זולתי שהעם חזק, וכלב היה אומר "כי יכול נוכל לה", היו העם פוסחים, ומהם בוטחים בכוחם וגבורתם, ומהם בעזרת השם בגיבורים. אז הוציאו להם דיבה בפני עצמם, דכתיב "הארץ אשר עברנו בה" וגו' - עד שילינו כל העדה, וזה טעם מה שאמר (להלן י"ד ל"ו) "וישובו וילינו עליו את כל העדה להוציא דיבה על הארץ". והיה זה, כי האנשים האלה בראותם העם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים, נפל פחדם עליהם והמסו לב אחיהם, וכאשר ראו כי עדיין היו ישראל נועצים לעלות ויהושע וכלב מחזקים את לבם, הוציאו דיבה בשקר כדי לבטל עלייתם על כל פנים.
ודע כי מוציא דיבה הוא כסיל אשר יאמר שקר, אבל המגיד אמת יקרא "מביא דיבה", כמו שנאמר (בראשית ל"ז ב') "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". ועל זה נענשו למות במגפה, שנאמר (להלן י"ד ל"ז) "וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'".

מה ההבדל בין דברי המרגלים בפעם הראשונה פסוקים כ"ז – כ"ט: "... בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן" לבין דבריהם בפעם השניה פסוק ל"א: "... לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" ובפעם השלישית פסוקים ל"ב - ל"ג: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" ומה היה חטא המרגלים?

רמב"ן, כמו בשאלה ד', ועוד דבריו פסוק ל"ב:

ד"ה ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות: ארץ, כשהיא רעה והמים דלים ורעים והארץ משכלת, לא תגדל אנשי מידות, רק יהיו אנשיה דלים ונפוחים שפלי קומה חסרי הכוח. אבל דיבת המרגלים לאמר, כי הארץ ההיא חזקת האויר, כבדת הטבע, ומימיה ופירותיה עבים וכבדים, ויגדלו גידול רב מאוד, ולא יסבלו אותם מזגי בני אדם הבינונים, זולתי הענקים ואנשי מידות שהם בעלי כוח החזקים בטבעם, אשר הם עצומים בגבהם וקומתם, ולכן תגדל אנשים גדולים מאוד ותמית שאר בני אדם כולם, כמנהג במאכלים הגסים.

מה ראו חז"ל להוציא את הפסוקים הבאים מידי פשוטם? א) רש"י, פסוק כ': ד"ה היש בה עץ: אם יש בהם אדם כשר, שיגין עליהם בזכותו. ב) רש"י, פסוק ל"א: ד"ה חזק הוא ממנו: כביכול כלפי מעלה אמרו.