תלונות ישראל
במדבר פרק יא
| א. | "כמתאוננים" |
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה"
רש"י:
ד"ה כמתאוננים: אין מתאוננים אלא לשון עלילה - מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום, וכן הוא אומר בשמשון (שופטים י"ד ד') "כי תואנה הוא מבקש".
ד"ה רע באוזני ה': תואנה שהיא רעה באוזני ה' שמתכוונים שתבוא באזניו ויקניט. אמרו: אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים, שלא נחנו מעינוי הדרך.
ד"ה כמתאוננים: מגזרת אוון, וכן "מחשבות אונך" וטעם "וישמע ה'" שדיברו דברי אוון.
ד"ה כמתאוננים: ... ואמר "כמתאוננים", כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים. והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על עניינם. ולכך אמר בשנייה (פסוק ד') "וישובו ויבכו גם בני ישראל", כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר, וישובו עוד לעשות כעניין ההוא, ולא לקחו מוסר על אש ה' שבערה בם.
ד"ה כמתאוננים: על טורח הדרך, לא מתאוננים בלבם באמת, כי לא היתה אצלם שום סיבה ראויה לזה שיתאוננו, אבל היו מתאוננים בדבריהם לנסות.
1.
מה היה חטא העם בתבערה, לפי המפרשים?
2.
מה פירוש המילה "כמתאוננים", לפי הנ"ל?
| ב. | "וישובו" |
"וַיָּשֻׁבוּ"
רש"י:
ד"ה וישובו: גם בני ישראל ויבכו עמהם.
ד"ה וישובו ויבכו: חזרו להיות כמתאוננים לנסות, ובכו עתה על שיצאו מצרים כמואסים מעלת היות השכינה ביניהם, כאשר העיד באמרו "יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים".
וראה גם הרמב"ן:
ד"ה כמתאוננים: ... ואמר "כמתאוננים", כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים. והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על עניינם. ולכך אמר בשנייה (פסוק ד') "וישובו ויבכו גם בני ישראל", כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר, וישובו עוד לעשות כעניין ההוא, ולא לקחו מוסר על אש ה' שבערה בם.
מה קשה למפרשים, וכיצד הם מתרצים את הקשיים האלה?
| ג. | "אשר נאכל במצרים חינם" |
"אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם"
רש"י, פסוק ה':
ד"ה אשר נאכל במצרים חינם: אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חינם, והלוא כבר נאמר (שמות ה' י"ח) "ותבן לא יינתן לכם", אם תבן לא היו נותנין להם חינם, דגים היו נותנין להם חינם? ומהו אומר חינם, חינם מן המצות.
1.
מה מביא את רש"י לפרש כך?
רמב"ן, פסוק ד':
ד"ה ויאמרו מי יאכילנו בשר: כי לא היה לכל העם בשר לאכול בכל יום, אף על פי שאכלו ממנו פעמים רבות. והיה למקצתם מקנה ואכלו ממנו הגדולים, כמנהג המחנות ומקומות היוקר. אבל בדגים אמרו (פסוק ה') "זכרנו את הדגה", כזוכר הנשכחות, כי לא אכלו דגים מיום צאתם ממצרים ועד הנה.
ראב"ע, פסוק ה':
ד"ה חינם: בזול, כאילו היא חינם.
עיין גם תרגום יונתן בן עוזיאל:
...דהוינא אכלין במצרים מגן בלא תפקידתא.
שד"ל:
ד"ה חינם: חינם ממש, כי המצרים היו מפרנסים את ישראל, כדי שיוכלו לעבוד עבודתם, והיו מאכילים אותם דברים המצויים שם בזול מאד, כגון דגים, קישואים... וכן מצינו בהרודוט, כי על פירמידה אחת במצרים היה כתוב, כי המלך אשר הקים אותה, הוציא 1600 כיכרים שומים ובצלים לפרנסת הפועלים, גם כתב הרודוט, כי המצרים לא היו אוכלים דגים, ומזה יובן למה היו נותנים אותם לישראל... או שהיו נמאסים בעיניהם, ואז ייתכן שיאכילם לאחרים.
2.
מה קשה למפרשים, ומה תירוצם?
| ד. | "אל המן עינינו" |
"אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ"
רש"י:
ד"ה אל המן עינינו: מן בשחר, מן בערב.
ד"ה וטעם נפשנו יבשה: שנתחמם טבעם מרוב התאוות ויבשה לה כדברי אונקלוס. או נפשנו יבשה, כי אין לה כל ללחלח אותה, כי המאכל מוליד הליחות בגוף וישיב הנפש רווה. ואומרו "בלתי אל המן עינינו" - שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו, אבל נתאוה לו ונישא עינינו אליו בכל עת, כי באולי יבוא לנו, והנה אין כל בלתי תוחלת המן. אמרו המשל הידוע (יומא עד ב): אינו דומה מי שיש לו פת בסלו, למי שאין לו פת בסלו. וסיפר הכתוב כמה מעלות במן, ואמר שטעמו כטעם לשד השמן, להגיד כי נפש אוכליו לא תיבש, כי הוא ילחלח וירוה, ותהיה נפש אוכליו כגן רוה וכמוצא מים.
מה בין רש"י לרמב"ן בפרוש המילים "אל המן עינינו"?
| ה. | "והמן כזרע גד" |
"וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח"
רש"י:
ד"ה והמן כזרע גד: מי שאמר זו לא אמר זו. ישראל אומרים "בלתי אל המן עינינו". והקדוש ברוך הוא הכתיב בתורה "והמן כזרע גד" וגו'. כלומר רְאו באי עולם על מה מתלוננים בני, והמן כך וכך הוא חשוב.
ד"ה והמן כזרע גד: כלומר נראה קשה ויבש, ולכך היו אומרים ונפשנו יבשה, כאדם שאוכל חיטים יבשים. ואם כן למה חרה אפו של הקדוש ברוך הוא כאמור לפנינו? ועתה מפרש טעם של חרון אף שהרי כשטחנו בריחים או דכו במדוכה אז, והיה טעמו כטעם לשד השמן. אז מתחלף טעמו שהיה מתחילה מתוק כצפיחית בדבש כזיתים וכאגוזים קודם טחינה. אבל לאחר טחינה או כתישה במכתשת אז "והיה טעמו", נעשה עתה טעמו כלחלוח של שמן ובשר שמן, כמו שמן זיתים ואגוזים לאחר טחינה, שנתחלף טעמן. ולפיכך "וישמע ה' ויחר אפו". שכשרוצים טוחנים אותו, ונעשה כשמן, ואין מאכלם יבש. כאן כתיב "והיה טעמו", שמתחלף טעמו הראשון, אבל בפרשת בשלח כתיב: "וטעמו כצפיחית בדבש", - שזהו טעמו קודם שיש בו טעם שמן.
1.
מה הקשר בין הפסוקים ד'-ו' ובין הפסוקים ז'-ט', לפי רש"י ורשב"ם?
2.
פרש את הביטוי בדברי רש"י "מי שאמר זו לא אמר זו".
הידועים לך בתנ"ך מקומות מעין "מי שאמר זו לא אמר זו"?
(הערה: עיין בראשית פרק כ"א פסוק כ"ו, ונסה לפרש את הפסוק בדרך זו!).
| ו. | "האנכי הריתי..." |
"הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו"
ד"ה האנכי הריתי את כל העם הזה: על דעת אונקלוס כמו על "ברכות הורי" (בראשית מ"ט כ"ו), כי האב ייקרא הורה, מפני שנותן ומזמין ההריון, יאמר אם אני אביהם, או אמם שילדתי אותם.
ובעלי הפשט אמרו בהיפך, האנכי אמם שהייתי הרה בהם ויולדת. וכן "ותהר את מרים ואת שמַי" (דה"י א' ד' י"ז) שהרתה וילדה אותם, או אנכי אביהם שילדתיהו, כמו "ויולד נח" (בראשית ו' י'), "לאביך זה ילדך" (משלי כ"ג כ"ב), וזולתם. ואמר "כאשר ישא האומן את היונק" - האב או האם.
ועל דעתי הכל מליצה באם, וטעמו כמו האנכי הריתי את כל העם הזה ואנכי ילדתיהו, והזכיר כן כי האשה תסבול צער גידול הבנים בזכרה מה שסבלה בהם מלידה ומבטן ומהריון. ואמר "אומן", כי הוא אומן לא אומנת.
1.
מה קשה לו, ומה ההבדל בין שלושת הפירושים המובאים בדבריו?
2.
לאיזה מהם דומה תרגום אונקלוס, ולאיזה מהם מתאימה דרך הראב"ע?
האב אנא לכל עמא הדין אם בני אינון דאמרת לי סוברהי בתוקפך כמא דמסובר תורביינא ית ינקא על ארעא דקיימתא לאבהתוהי.
ד"ה הריתי: האני אמם.
ד"ה ילדיתיהו: או אני אביהם כמו: "ילד את שלח".
| ז. | שאלות ודיוקים ברש"י |
"וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי"
רש"י:
ד"ה ואם ככה את עושה לי: תשש כוחו של משה כנקבה. כשהראהו הקדוש ברוך הוא הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת, אמר לפניו: אם כן, הרגני תחילה.
1.
מה הם שני הקשיים העומדים לפני רש"י?
2.
מה ממריצו לפרש "שהראהו הקדוש ברוך הוא הפורענות שהוא עתיד להביא", ולא כמו שפירש הספורנו:
ד"ה ואם ככה את עושה לי: ואם אתה השלם נמנע משלמות ההנהגה הראויה ממך, ותנהיגם ככה, באופן חסר כהנהגת הנקבה בשבילי ולכבודי, ולא תשתף אחרים עמי כדי שלא לפגום כבודי - "הרגני נא הרוג"...
3.
מה הקושי בדברי רש"י שגרם לדברי הרמב"ן: "ולא הבינותי זה"?
ד"ה ואם ככה את עושה לי: תשש כוחו של משה כנקבה, שהראהו הקדוש ברוך הוא פורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת, אמר לפניו: אם כן, הרגני נא הרוג, לשון רש"י. ולא הבינותי זה, שכינוי "את" כלפי מעלה הוא, ועל דרך הפשט, מנהג הלשון הוא גם בזכר, "את כרוב ממשח הסוכך" (יחזקאל כח יד) ...
ואולי תוכל לבאר את דבריו אלה?
4.
אם כמו שאתה מצמצם בצרכיהם, שאין להם תאוות נפשם, כך אתה מצמצם בכוחי, שאין אתה מחזק לבבי לסבול, עד שאני מרגיש כבדות המשא.
מה תיקן בפרושו זה?
| ח. | "ואל אראה ברעתי" |
"וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי"
דעת הזקנים מבעלי התוספות:
כי טוב לי למות מיד ולא להיות מתנונה והולך בידם.
רש"י:
ד"ה ואל אראה ברעתי: ברעתם היה לו לכתוב, אלא שכינה הכתוב. וזה אחד מתיקוני סופרים בתורה לכינוי ולתיקון הלשון.
ד"ה ואל אראה: עוד ברעה שאני בה, ואין צורך לתיקון סופרים.
ד"ה ואל אראה ברעתי: ברעת חסרון ההנהגה המסובבת בגללי, כי זה יהיה קשה עלי מן המוות.
1.
מה הקושי, וכיצד מתרצים אותו הפרשנים?
2.
למה נדחק רש"י לפרשו כתיקון סופרים, ולא פירשו כדברי הזקנים?
| ט. | שאלה כללית |
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם"
אברבנאל, שואל:
איך לא האמין אדון הנביאים בדבר האלקים ויכולת בורא עולם, הן הכה צור ויזובו מים והוריד המן – ואיך עתה יד ה' תקצר...
ואיך יצא מפי קדוש ה' כפירה כזאת בחוק היכולת האלוקית?רש"י, פסוק כ"ב:
ד"ה הצאן ובקר יישחט: זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש, ואין רבי שמעון דורש כמותו: רבי עקיבא אומר "שש מאות אלף רגלי, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חודש ימים, הצאן ובקר" וגו', הכל כמשמעו, מי יספיק להם, כעניין שנאמר (ויקרא כ"ה כ"ו) "ומצא כדי גאולתו". ואיזו קשה? זו או (במדבר כ' י') "שמעו נא המורים"? אלא לפי שלא אמר ברבים, חיסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה היתה בגלוי, לפיכך לא חיסך לו הכתוב. רבי שמעון אומר: חס ושלום, לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו (במדבר י"ב ז') "בכל ביתי נאמן הוא", יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמר: "שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחודש ימים", ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו, "הצאן ובקר יישחט להם" כדי שייהרגו, ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם? וכי שבחך הוא זה? אומרים לו לחמור: טול כור שעורים, ונחתוך ראשך. השיבו הקדוש ברוך הוא: ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעינך שיד ה' תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם, ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת
פסוק כ"ג:
ד"ה עתה תראה היקרך דברי: רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: אי אפשר לעמוד על התפל, מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם. סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו: דקה ביקשנו, ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו: גסה ביקשנו, חיה ועוף ביקשנו, דגים וחגבים ביקשנו, אמר לו: אם כן, יאמרו שקצרה ידי. אמר לפניו: הריני הולך ומפייסן. אמר לו: עתה תראה היקרך דברי, שלא ישמעו לך. הלך משה לפייסן. אמר להם: "היד ה' תקצר", (תהלים ע"ח כ') "הן הכה צור ויזובו מים וגו' הגם לחם יוכל תת". אמרו פשרה היא זו, אין בו כוח למלאות שאלתנו. וזהו שנאמר "ויצא משה וידבר אל העם", כיון שלא שמעו לו, ויאסוף שבעים איש וגו'.
ד"ה היד ה' תקצר: ולא אדע למה הצרה הזאת, רק הדבר כמשמעו, כי משה לא ידע כי ה' יחדש אות או מופת כי אם להצדיק נביאו, כאשר אפרש.
ד"ה הצאן ובקר יישחט ומצא להם: איך יספיק זה להסיר את תלונתם, מאחר שאינם שואלים בשר אלא כדי לנסות, כאמרו "וינסו אל בלבבם". הלוא אין ספק שכמו שניסו בזה ינסו במאכלים זולת זה לאין תכלית, ואתה לא תסיר את בחירתם, כאומרם ז"ל: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
מה עונים על שאלת האברבנאל ר' שמעון ורבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא, שדבריהם מובאים ברש"י לעיל?
מהי תשובת ראב"ע וספורנו?
שאלה קשה
שאלה קשה ביותר
