פרשת נזיר

וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש: וכי על איזו נפש חטא בה שצריך כפרה? על שציער עצמו מן היין. הלוא דברים קל וחומר: אם המצער נפשו מן היין צריך כפרה, קל וחומר למצער נפשו מכל דבר. ר' ישמעאל אומר: בנזיר טמא הכתוב מדבר, שנאמר: "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש" שנטמא למתים.

רש"י:

ד"ה מאשר חטא על הנפש: שלא נזהר מטומאת המת, רבי אלעזר הקפר אומר שציער עצמו מן היין.

להבנת דברי אלעזר הקפר:

כלי יקר:

...ועוד הכתוב קראו קדוש, ואיך יאמר ר' אלעזר שהוא חוטא? ונראה שגם ר' אלעזר מודה שבכל ימי המשך נזירתו הוא נקרא קדוש ולא חוטא, כי נזיר אלקים הוא. אמנם אם נטמא במת, שדינו שימים הראשונים יפלו, אגלאי מילתא שהימים הראשונים לא היו בכלל הנזירות, וכאילו ציער את עצמו בהם מן היין בלא טעם, ועל כן הוא נקרא חוטא, על אותם הימים הראשונים, שאינו בהם כי אם במצער בעלמא בלא נזירות וקדושה.

ראב"ע, פסוק י"א:

ד"ה על הנפש: הוא על נפש מת כמו "ושרט לנפש", ואילו היה שחטא על נפשו, לא היה ה' מצוה אותו שיחזור לחטאתו.

ד"ה וטעם החטאת: שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם, ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו, כעניין שאמר (עמוס ב' י"א) "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים", השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח') "כל ימי נזרו קדוש הוא לה'", והנה הוא צריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם.

ספורנו, פסוק ב':

ד"ה כי יפליא: יפריש עצמו מן הבלי ותענוגות בני האדם.

ד"ה לנדור נדר נזיר: להיות נזור ופרוש מן התענוגים המורגלים.

ד"ה להזיר לה': להפריש עצמו מכל אלה, למען יהיה כולו לה', להתעסק בתורתו וללכת בדרכיו ולדבקה בו.

רמב"ם, הלכות דעות פרק ג' הלכה א':

שמא יאמר האדם: הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש לבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כהני עכו"ם גם זה דרך רעה היא, ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש" – אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פרש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דיך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים? ובכלל הזה אלה שמתענין תמיד אינן בדרך טובה. ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלה וכיוצא בהם ציוה שלמה ואמר: "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם" (קהלת ז' ט"ו).

רש"י, פסוק ב':

ד"ה נדר נזיר: אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפרש מן היין.

ראב"ע, פסוק ב':

ד"ה נדר נזיר: פירוש נדר להיות נזיר, כי נזיר הוא תואר השם וינזרו מנזירתו שירחיק מהתאוות ועשה זה לעבודת השם, כי היין משחית הדעת ועבודת השם ובפרשת כי תצא מחנה ארמוז לך סוד.

פסוק ז':

ד"ה לאביו ולאמו: ואף כי לאשתו ולבתו ולאחרים. ויש אומרים כי מילת נזיר מגזרת נזר, והעד "כי נזר אלוהיו על ראשו", ואיננו רחוק. ודע כי כל בני אדם עבדי תאוות העולם, והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חפשי מן התאוות.

פעמים נאמר בענין הנזיר "קדוש":

ד"ה קדוש יהיה: השיער שלו לגדל הפרע של שיער ראשו.

ד"ה כל ימי נזרו קדוש הוא: זו קדושת הגוף מלהיטמא למתים.

ספורנו:

ד"ה קדוש יהיה: נבדל מן התאוות החומריות.

ד"ה קדוש הוא לה': יזכה לאור באור החיים ולהיות מוכן להבין ולהורות כראוי לקדושי הדור. ולזה נראה שכיון אלקנה באמרו "אך יקם ה' את דברו", כלומר אני מסכים להדירו בנזיר, ואיני מבקש מהאל יתברך דבר אחר בעד הילד זולתי שיקם את דברו שיהיה קדוש לה'.

פסוק י"א

"וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא"

ראב"ע:

ד"ה אחד לחטאת ואחד לעולה: והסוד שהוא שאמרו חז"ל "ושכר עבירה עבירה".

פסוק ט"ז

"וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ"

ראב"ע:

ד"ה את חטאתו: בעבור שהזכיר באחרונה, כי כן מנהג הלשון.