מפקד ישראל

עיין רמב"ן, פסוק מ"ה:

ד"ה ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם וגו' כל יוצא צבא בישראל: הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים, כי נצטוה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם, וידעו מספר כל שבט, כי כן דרך המלכים במנותם את העם. ולא הבינותי טעם המצוה הזאת, למה ציוה בה הקדוש ברוך הוא, כי היה צורך שיתייחסו לשבטיהם בעבור הדגלים, אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה ציוה שידעו אותו. אולי להודיעם חסדו עליהם, כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה, ועתה הם כחול הים, כך וכך בני עשרים. ואחרי כל דבר ומגפה ימנם, להודיע כי הוא משגיא לגויים ימחץ, וידיו תרפינה. וזהו שאמרו רבותינו: מרוב חיבתם מונה אותם כל שעה. ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה', והוא נודע אליהם בשמו, יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל, וזכות הרבים במספרם, וכן לכולם זכות במספר שיימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים, ה' אלוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים, ולא ימעיט מספרכם, והשקלים כופר על נפשותיכם.
ובמדבר סיני רבה ראיתי כך: במספר שמות לגולגלותם, אמר לו הקדוש ברוך הוא: למנותם בכבוד ובגדולה, לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה: כמה במשפחתך? כמה בנים יש לך?, אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד, ואתה מונה אותם, הדא הוא דכתיב (פסוק י"ח) "במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם". ויתכן שנאמר עוד, כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם, כמו שאמר (להלן י' כ"ט) "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה'", והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט, ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל", כי המניין מפני צבא המלחמה. ועוד שיחלק להם הארץ למספרם, וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם. כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד.

רשב"ם, פסוק ב':

ד"ה שאו את ראש כל עדת: לפי שמעתה צריכים לבוא לארץ ישראל, ובני עשרים ראוים לצאת בצבא המלחמה, שהרי בעשרים בחודש השני הזה נעלה הענן כדכתיב בפרשת בהעלותך וכתיב שם "נוסעים אנחנו אל המקום" וגו', ולכך ציוה הקדוש ברוך הוא בתחילת חודש זה למנותן.

מה הם הטעמים לכך שציווה הקדוש ברוך הוא למנות את ישראל כאן שנית, אחרי שכבר נמנו לפני הקמת המשכן? (שמות- פרק ל' פסוקים י"א-ט"ז,פרק ל"ח פסוקים כ"א-כ"ו)

עיין רש"י, פסוק מ"ט:

ד"ה אך את מטה לוי לא תפקוד: כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. דבר אחר: צפה הקדוש ברוך הוא שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר: אל יהיו אלו בכלל, לפי שהם שלי, שלא טעו בעגל.

פרק ג' פסוק י"ב:

ד"ה ואני הנה לקחתי: ואני מהיכן זכיתי בהן -

ד"ה מתוך בני ישראל: שיהיו ישראל שוכרין אותן לשירות שלי, על ידי הבכורות זכיתי בהם ולקחתים תמורתם. לפי שהיתה העבודה בבכורות, וכשחטאו בעגל נפסלו, והלויים שלא עבדו עבודת אלילים נבחרו תחתיהם:

מה ההבדל בין המפקד הראשון שלפני הקמת המשכן (שמות כנ"ל) ובין המפקד הזה, ומה היא סיבת ההבדל?

השוה את מספר כל הפקודים כאן - פסוק מ"ו - למספר כל הפקודים במניין הראשון (שמות פרק ל"ח פסוק כ"ו,

ועיין רש"י, שם:

ד"ה לשש מאות אלף וגו': כך היו ישראל, וכך עלה מניינם, אחר שהוקם המשכן בספר במדבר. ואף עתה בנדבת המשכן כך היו. ומניין חצאי השקלים של שש מאות אלף עולה מאת כיכר, כל אחד של שלושת אלפים שקלים. כיצד? שש מאות אלף חצאין הרי הן שלוש מאות אלף שלמים, הרי מאת ככיר, והשלושת אלפים וחמש מאות וחמשים חצאין עולין אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקלים).

1.

מהי הקושיה המתעוררת נוכח ההשואה הזו?

2.

איך מתרץ רש"י את הקושיה הזאת בשמות פרק ל' פסוק ט"ז: ד"ה ונתת אתו על עבודת אוהל מועד: למדת שנצטוה למנותם בתחילת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר (שמות ל"ב ל"ה) "ויגוף ה' את העם". משל לצאן החביבה על בעליה, שנפל בה דבר, ומשפסק אמר לו לרועה: בבקשה ממך, מנה את צאני, ודע כמה נותרו בהם, להודיע שהיא חביבה עליו. ואי אפשר לומר, שהמניין הזה הוא האמור בחומש הפקודים, שהרי נאמר בו (במדבר א' א') "באחד לחודש השני", והמשכן הוקם באחד לחודש הראשון, שנאמר (שמות מ' ב') "ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים" וגו', ומהמניין הזה נעשו האדנים משקלים שלו, שנאמר (שמות ל"ח כ"ז) "ויהי מאת ככר הכסף לצקת "וגו', הא למדת שתים היו: אחת בתחילת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה, ואחת בשנה שנייה באייר, משהוקם המשכן. ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים, שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן, ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן (במדבר א' מ"ו) "ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים", והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מניין הראשון בני תשע עשרה שנה שלא נמנו, ובשנייה נעשו בני עשרים. תשובה לדבר, אצל שנות אנשים בשנה אחת נמנו, אבל למניין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי שליציאת מצרים מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש השנה (ב' ב'), ונבנה המשכן בראשונה, והוקם בשנייה, שנתחדשה שנה באחד בניסן, אבל שנות האנשים מנויין למניין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המניינים בשנה אחת: המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם, ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר.

3.

התוכל לתרץ קושיה זו בדרך אחרת?

פסוק ב'

"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם"

רש"י:

ד"ה לגלגלתם: על ידי שקלים בקע לגלגולת.

איזו קושיה רצה רש"י לתרץ בדבריו?

פסוק ל"ב

"לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא"

רמב"ן:

ד"ה לבני יוסף לבני אפרים: הקדים אפרים למנשה, וייחס יוסף עליו, וכן למטה בדגלים (להלן ב י"ח כ'), כי היה בעל דגל, והוא הבכור, ואחיו משנהו כברכת יעקב (בראשית מ"ח כ'). ועוד כי היו בני אפרים רבים מבני מנשה. אבל במניין השני בערבות מואב הקדים מנשה, כי היו בעת ההיא בני מנשה הרבים ולקחו נחלתם תחלה, וכן בנשיאי הארץ הקדימו וייחס יוסף עליו (להלן ל"ד כ"ג). אבל במרגלים הקדים אפרים, אבל ייחס יוסף על מנשה, "למטה יוסף למטה מנשה" (להלן י"ג י"א). והנראה אלי על דרך אגדה, כי בעבור הדיבה שהביא יוסף על אחיו (בראשית ל"ז ב') ייחס עליו מוציא הדיבה. או שחלק כבוד לשניהם, והיה די לאפרים בכבוד נשיאו.

1.

מה קשה לו?

2.

מה פירוש המילים (בסוף דבריו) "והיה די לאפרים בכבוד נשיאו"?

פסוק מ"ז

"וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם"

מניין ידע משה רבנו שאין עליו לפקוד את הלויים בתוך בני ישראל, ומניין ידעו הלויים שאין עליהם להתפקד – עוד בטרם שנאמר למשה (מ"ט) "אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל"?

1.

רש"י, פסוק ו': ד"ה ושירתו אתו: ומהו השירות, ושמרו את משמרתו, לפי ששמירת המקדש עליו שלא יקרב זר, כמו שנאמר (במדבר י"ח א') "אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עוון המקדש", והלויים הללו מסייעין אותם, זה הוא השירות. מה קשה לרש"י?

2.

רש"י, פסוק ח': ד"ה ואת משמרת בני ישראל: שכולן היו זקוקין לצורכי המקדש, אלא שהלויים באים תחתיהם בשליחותם, לפיכך לוקחים מהם המעשרות בשכרן, שנאמר (במדבר י"ח ל"א) "כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם". מה קשה לרש"י?

3.

רש"י, פסוק ט': ד"ה מאת בני ישראל: כמו מתוך בני ישראל, כלומר משאר כל העדה נבדלו לכך בגזרת המקום, והוא נתנם לו שנאמר (שם ח') "ואתנה את הלויים נתונים" וגו'. מה קשה לרש"י? ולשם מה מסתייע רש"י בבמדבר פרק ח' פסוק י"ט?

4.

ראב"ע, פסוק ט': ד"ה נתונים: לעולם או הם ובניהם העובדים תחתם. ד"ה לאהרן ולבניו: הנמצאים ועומדים תחתיהם. מה קשה לראב"ע?

5.

רשב"ם, פסוק י': ד"ה ואת אהרן ואת בניו תפקוד: תעשהו פקיד וממונה עליהם. כמו "ויפקד שר הטבחים את יוסף".     וגם רש"י, שם: ד"ה ואת אהרן ואת בניו תפקוד: לשון פקידות, ואינו לשון מניין. מה קשה לרשב"ם ולרש"י?

6.

ראב"ע, פסוק י"ג: ד"ה כי לי בכור: והטעם כי גם הבכורים לי הם "ביום הכותי" טעמו זמן וכן רבים. מה קשה לראב"ע? ומה פירוש דבריו "טעמו זמן"?