צרעת

ויקרא פרקים יג - יד

משנה נגעים פרק י"ב משנה ה':

(י"ד ל"ו) "וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא. ואחר כן יבוא הכהן לראות את הבית".
אמר ר' מאיר: וכי מה מטמא לו? אם תאמר: כלי עציו ובגדיו ומתכותיו – מטבילין והן טהורים! על מה חסה התורה? על כלי חרסו ועל פכו ועל טפיו (=מקום שאופה בו פתו, וכל אלה כלי חרס הם, שאין להם טהרה אלא שבירה). אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב. אם כך על ממונו קל וחומר על נפש בניו ובנותיו. אם כך על של רשע, קל וחומר על של צדיק.

רש"י, על התורה שם:

שאם לא יפנהו ויבוא הכהן ויראה הנגע, נזקק להסגר וכל מה שבתוכו יטמא. ועל מה חסה התורה? אם על כלי שטף (=שאינם כלי חרס ומטהרים אותם ע"י טבילה) – יטבילם ויטהרו. אם על אוכלין ומשקין – יאכלם בימי טומאתו. הא – לא חסה תורה אלא על כלי חרס שאין להם טהרה במקוה.

רמב"ם, פירוש המשניות שם:

ואמר "אם על של רשע כך" על השורש אשר אומר אותו: שראית צרעת הנזכרת בתורה, אמרו שהוא עונש בעבור לשון הרע, כי יפרד מאנשים וירחיקו אותו מהיזק לשונו. ויתחילו בביתו. ואם חזר בו – מוטב, ואם לא – יבוא במצעות. והוא אמרו (י"ג מ"ח) "או בכל מלאכת עור". חזר בו - מוטב, ואם לאו – יבוא בבגד; ואם לא חזר בו עדיין – לגופו ועל עור בשרו.
וזה על דרך המוסר והתוכחה! הלא תראה שהם דברים בלתי טבעיים ואינם חלאים טבעיים בשום פנים, לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם והם על דרך נס כמו מי סוטה ואינם אלא דברים חוץ מהטבע, לפי שהבתים והבגדים אינם נעים ונדים מאליהם וכל מה שאירע בהם אינה צרעת אלא בקריאת התורה על הדמיון. וכן נגעי אדם, תראה שישים ה"נתקים" – צרעת, והוא חולי הנקרא חולי השועל. ויטהר הצרעת כאשר הפך כולו לבן והוא תכלית הצרעת והיותר גדולה והיותר חזקה.
ואמנם הם עניינים תוריים, לפי מה שזכרנו, ולזה השורש נקרא "רשע".

רמב"ם, הלכות טומאת צרעת ט"ז:

הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומים זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שער הראש או הזקן קרוי צרעת, והשינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו התורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו – יטהר הבית; אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית – משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהם. אם חזר בו – יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנין הבגדים שעליו; אם חזר בו – יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנה עורו ויצרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע.
ועל ענין זה מזהיר בתורה ואומר (דברים כ"ד ח'): "השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך". הרי הוא אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא לא דיברה בגנותו אלא טעתה – שהשוותהו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר (במדבר י"ב ב') "והאיש משה ענו מאד", ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת, קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכון אורחיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן, כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם.
וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים: בתחילה מרבים בדברי הבאי, כענין שנאמר (קהלת ה' ב'): "וקול כסיל ברב דברים", ומתוך כך באים לספר בגנות הצדיקים, כענין שנאמר (תהלים ל"א י"ט): "תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק", ומתוך כך יהיה להם הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, כענין שנאמר (דברי הימים ב' ל"ו): "ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו"; מתוך כך באים לדבר באלוקים וכופרין בעיקר, כענין שנאמר (מלכים ב' י"ז) "ויחַפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלוקיהם". והרי הוא אומר (תהלים ע"ג ט'): "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ". מי גרם להם לשית בשמים פיהם? לשונם שהלכה תחילה בארץ.
זוהי שיחת הרשעים שגורמת להם ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר. אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, ולפיכך הקב"ה עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר (מלאכי ג' ט"ז): "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו".

רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ג' פרק מ"ז:

כבר ביארנו שהכוונה כולה היתה במקדש – להתחדש בו התפעלות לבוא אליו, ושיירא ויפחד... וכל דבר נכבד כשיתמיד האדם לראותו, יחסר מה הנפש ממנו וימעט מה שהיה מגיע בגללו מההתפעלות. כבר העירו החכמים ז"ל על זה הענין ואמרו, שאין טוב להכנס למקדש בכל עת שירצה, וסמכו זה לאמרו (משלי כ"ה): "הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך". ומפני שהיתה זאת הכוונה הזהיר "הטמאים" מהכנס למקדש. – עם רוב מיני הטומאות, עד שכמעט לא תמצא אדם טהור, רק מעטים: כי אם ינצל ממגע נבלה, לא ינצל ממגע שמונה שרצים, הנופלים תמיד בבתים ובמאכלים, והרבה פעמים ירמסם אדם דרך הליכתו; ואם ינצל מזה, לא ינצל ממגע נדה או זב או מצורע... ויהיה זה כולו, סיבה להתרחק מן המקדש ושלא ידרכו בו בכל עת. וכבר ידעת אמרם (יומא פ"ג) "אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור – עד שהוא טובל". ובאלו הפעולות תתמיד היראה ויגיע ההתפעלות המביא לכניעה המכוונת...
...אבל טומאת הצרעת כבר ביארתי עניינה והחכמים ז"ל גם כן ביארוהו. והעיקר המוסכם עליו – שהוא עונש על לשון הרע ושהשינוי ההוא יתחיל בכתלים. ואם עשה תשובה – הוא המכוון: ואם עמד במדיו – יתפשט השינוי ההוא לכלי מיטה, וכלי ביתו; ואם עמד במריו – יתפשט אל בגדיו ואחר כך לגופו. וזהו מופת מקובל באומה, כמו מי סוטה. ותועלת זאת האמונה מבוארת, מצורף אל היות הצרעת מתדבקת וכל בני אדם מואסים אותה ובדלים ממנה, וכמעט שהוא בטבע.

מה הקושי בפסוק י"ד ל"ו שאותו רצה רש"י ליישב עפ"י דברי חז"ל?

מהו הרעיון המשותף בעניין הצרעת בדברי הרמב"ם בכל שלושת המקומות?

מה ההבדל בין דעת הרמב"ם על הצרעת בספריו השונים?

מהן ראיותיו של הרמב"ם שלא מדובר בפרקנו בתופעות טבעיות?

הסבר את המקומות המסומנים בקו.

שאלה קשה שאלה קשה ביותר