שמיטה

מורה נבוכים, חלק ג פרק ל"ט:

ואמנם כל המצוות אשר סיפרנום בהלכות שמיטה ויובל - מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם כמו שאמרו "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל" (שמות כ"ג י"א); ושתוסיף הארץ תבואתה והתחזקה בעמדה שמוטה; ומהם חנינה בעבדים ובעניים – כלומר השמטת כספים והשמטת עבדים...

ספר החינוך:

משורשי המצוה לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבותינו עניין חידוש העולם "כי ששת ימים עשה ה'... וביום השביעי שבת..." הכתיב מנוחה על עצמו למען הסיר ועקור מרעיונינו דבר הקדמוּת, אשר יאמינו הכופרים, ובו יהרסו כל פינותיה. ובא חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה, למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא ייפרד העניין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כעניין שאנו מונין ששת ימי השבוע כששת ימי עבודה, והשביעי יום מנוחה. ולכן ציוה ה' להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם, כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה לאו בכוחה וסגולתה, כי יש לה אדון על אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצוה עליו להפקירם. ועוד יש תועלת בדבר לקנות בזה מידת הוותרנות. כי אין נדיב כנותן בלי תקוה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר בזה, שיוסיף האדם ביטחון בה' יתברך כי המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו אחת לשבע שנים, ומלומד בכך כל ימיו לא תחזק בו לעולם מידת הכילות ולא מידת הביטחון.

מה טעם הלכות שמיטה לפי הנ"ל, ומה ההבדל ביניהם?

פסוק ה'

"אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ"

רש"י:

ד"ה לא תקצור: להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל.

ד"ה את ספיח: אפילו לא זרעתה, והיא צימחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, הוא קרוי ספיח.

ד"ה לא תבצור: אותם אינך בוצר אלא מן המופקר.

האם מותר לבעל השדה לקצור את ספיח שדהו ולבצור את ענבי כרמו בשנת השמיטה?

מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים:

1.

לרמב"ן, פסוק ג': ד"ה שש שנים: דרך הכתוב לומר כן, "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ ט), "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות" (שם כג יב). ומה בינו ובין ספורנו: אז תוכל לזרוע שדה אחד בעצמו שש שנים רצופות, שלא כמשפט עבודת האדמה. כי אמנם המנהג בה הוא שיהיה נחה שנה וזורעה שנה, כמו שהזכירו רבותינו ז"ל (ב"ב לו, ב)?

2.

לרש"י, פסוק ו': ד"ה והיתה שבת הארץ: אף על פי שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית, אלא הכל יהיו שוים בה - אתה ושכירך ותושבך.

3.

לרש"י, פסוק ט': ד"ה והעברת שופר: לשון (שמות לו) "ויעבירו קול במחנה" - לשון הכרזה. ועיין תרגום יונתן: שופר חירותא

4.

לרמב"ן, פסוק כ': ד"ה וכי תאמרו מה נאכל: כמו מסורס, וכי תאמרו בשנה השביעית, מה נאכל, כי הדאגה להם בעבור השמינית, כי כיוון שתחילת שנת השמיטה והיובל מתשרי, מפירות הששית יאכלו בשביעית, כמנהג בכל השנים לאכול עד אחרי הקציר שהוא בחג השבועות, וגם אחרי כן, עד כלות מלאכת התבואות לזרות ולהבר. ועל כן, הנכון בפירוש "ועשת את התבואה לשלוש השנים", בעבור שנת היובל, שתעשה הששית לכל שנת השמיטה והיובל והשנה שאחרי היובל, כי כולם ישן יאכלו. והבטיח הכתוב כי תפחדו בשנה השביעית לאמר: מה נאכל, אני אצוה את ברכתי בשנה הששית, שתעשה התבואה לשלוש השנים הבאים אחריהם, והיא תוספת ברכה, כדי שתספיק גם בשמיטה והיובל.

פסוק י'

"יוֹבֵל הִוא"

רש"י:

שנה זאת מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה, ומה שמה? - יובל שמה על שם תקיעת שופר.

רמב"ן:

שנה זו נבדלת משאר השנים בנקיבת שם לבדה, ומה שמה? - יובל שמה על שם תקיעת שופר, לשון רש"י. וכן דעת המפרשים, מלשון "במשוך היובל" (שמות יט יג), "שופרות היובלים" (יהושע ו, ד).
ואינו מחוור לי, בעבור "תהיה לכם", כי מה טעם שיאמר בשנה "תקיעה היא תהיה לכם ושבתם". ואולי יאמר הכתוב "יובל היא" נקובה בשם הזה שקראתי לה, ו"תהיה לכם" לכולכם ידועה בתקיעה שתתקעו בה להזכיר ענינה שתשובו בה איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, וכן, "יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם", שתהיה לכם יובל שלא תזרעו ולא תקצרו, כלומר ידועה בשם להיות בה ככה.
וכל זה איננו נכון בעיני. כי פירוש "שופרות היובלים" קרני האלים, וגם תרגום יונתן שופרא דקרן דכרא, וכן בגמרא (ר"ה כו.) מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדיכרא הוא, שכן בערבי קורין לדיכרא יובלא, והשופר ביום הכיפורים אין מיוחד להיותו מהאיל, אבל כל השופרות כשרין בו, ועל דעת משנתנו (שם כו:) וכל התנאין מצוותו בשל יעלים, אם כן למה תקרא השנה שנת האיל. ור' אברהם אמר כי יובל כטעם שילוח.
ולפי דעתי, לא קראו הכתוב יובל על התקיעה רק על הדרור, כי לא הזכיר השם הזה בכתוב הראשון שאמר, "והעברת שופר תרועה", אבל אמר "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", שיהיו כולם בני חורין לדור בכל מקום שירצו, ואמר יובל היא, שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו, יובילוהו רגליו מרחוק לגור (ישעיה כג ז).
ונשתמשו בלשון הזה בעניינים רבים, "יובל שי לה' צבאות" (ישעיה יח ז), ואמר "ועל יובל ישלח שורשיו" (ירמיה יז ח), "פלגים יבלי מים" (ישעיה ל כה), הם המעמקים ששם יובלו המים. "ונתנה הארץ יבולה" (להלן כו ד), "ואין יבול בגפנים" (חבקוק ג יז), עניין הבאה גם כן, כמו שייקרא תבואה. וכן בארמית, "והולך מהרה" (במדבר יז יא) תרגומו, ואוביל בפריע.
ויהיה פירוש "יובל היא תהיה לכם" הבאה היא ותהיה כן לכולכם, כי תבואו ותשובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו. וחזר ואמר "יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם" (פסוק יא), שתהיה לכם שנת החמישים שנה ליובל לא לדבר אחר, ולא תזרעו ולא תקצרו, אבל תהיה קודש, ותשובו איש אל אחוזתו להיותה לכולכם יובל כשמה.

מה בין רש"י לרמב"ן בפירוש מילה זו?

פסוק י"ז

"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"

רש"י:

ד"ה ולא תונו איש את עמיתו: (תורת כהנים) כאן הזהיר על אונאת דברים שלא יקניט איש את חבירו, ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר: מי יודע אם נתכוונתי לרעה לכך? - נאמר "ויראת מאלוהיך", היודע מחשבות הוא יודע, כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו "ויראת מאלוהיך".

זהו ביאורו של המושג הונאת דברים:

רמב"ם, הלכות מכירה פרק י"ד הלכות י"ב-י"ד:

כשם שהונייה במקח וממכר, כן יש הונייה בדברים שנאמר "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך אני ה'" - זה הוניית דברים. כיצד? היה בעל תשובה, לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. ואם היה בן גרים, לא יאמר לו: זכור מעשי אבותיך. היה גר ובא ללמד תורה, לא יאמר לו: פה שאכל נבלות וטרפות, יבוא וילמד תורה שנתנה מפי הגבורה?! היו חוליים וייסורים באים עליו או שהיה מקבר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב: זכור נא מי הוא נקי אבד. היו חמרין מבקשין תבואה, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני, והוא יודע שלא מכר תבואה מעולם. נשאלה שאלה על דבר חכמה, לא יאמר למי שאינו יודע חכמה: מה תשיב בדבר זה? או מה דעתך בדבר זה? וכן כל כיוצא בדברים הללו.

מניין לחז"ל שפסוקנו מדבר בהונאת דברים, ופסוק י"ד בהונאת ממון, ולא להיפך?

פסוקים ל"ט-מ"ג

"(לח) אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים: (לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד: (מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ: (מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב: (מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: (מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:"

רש"י, פסוקים ל"ט-מ"ג:

ד"ה עבודת עבד: עבודה של גנאי, שיהא ניכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ, ולא ינעול לו מנעליו.

ד"ה כשכיר כתושב: עבודת קרקע ומלאכת אומנות כשאר שכירים התנהג בו.

ד"ה עד שנת היבל: אם פגע בו יובל לפני שש שנים - היובל מוציאו.

ד"ה הוא ובניו עמו: אמר רבי שמעון: אם הוא נמכר - בניו מי מכרן? אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו.

ד"ה ואל אחוזת אבותיו: (תורת כהנים, מכות יב) אל כבוד אבותיו, ואין לזלזלו בכך. אחוזת – חזקת.

ד"ה כי עבדי הם: (תורת כהנים) שטרי קודם.

ד"ה לא ימכרו ממכרת עבד: בהכרזה: כאן יש עבד למכור, ולא יעמידנו על אבן הלקח.

ד"ה לא תרדה בו בפרך: מלאכה שלא לצורך כדי לענותו. אל תאמר לו: החם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך. עדור תחת הגפן, עד שאבוא שמא. תאמר: אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו, ואומר אני לו שהוא לצורך - הרי הדבר הזה מסור ללב לכך נאמר "ויראת".

רמב"ן, פסוק מ':

ד"ה וטעם כשכיר כתושב: לא יהיה עמך בביתך כעבד, אלא כשכיר שנה, שהוא הנשכר לעבודת בני חורין ולא יכבידו עליו, או כתושב, שדרך התושבים הבאים לגור בארץ שיעבדו את בעל הבית, אשר הם מתגוררים אתם לרצון להם, כעניין יעקב עם לבן שאמר (בראשית כט טו) "הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי מה משכורתך".
ובתורת כהנים (פרק ז ג), כשכיר, מה שכיר "ביומו תתן שכרו" (דברים כד טו), אף זה "ביומו תתן שכרו". כתושב, מה תושב "בטוב לו לא תוננו" (שם כג יז), אף זה "בטוב לו לא תוננו". יהיה עמך, עמך במאכל עמך במשתה עמך בכסות נקיה וכו'.

ראב"ע, פסוק מ"ג:

ד"ה תרדה בו: כטעם ממשלה.

ד"ה בפרך: כדברי המתרגם ארמית.

1.

מה הם הדינים ופרטי הדינים להגנת העבד העברי, לפי הכתוב, לפי דברי חז"ל המובאים ברש"י לכל הקטע וברמב"ן לפסוק מ'?

2.

מה פירוש המילה "בפרך" בפסוק מ"ג לפי רש"י וראב"ע, ומה מכריח את רש"י לפרש כך?