המועדים

ספורנו, פסוק ד':

ד"ה אלה מועדי ה': אחר שדיבר בשבת, שמועדה כבר נקבע כאמרם ז"ל (פסחים פרק ערבי פסחים): שבת היא דקבעה אנפשה, התחיל בעניין המועדות, אשר מועדם הוא על ידי קריאת בית דין, כמו שבא בקבלה (ראש השנה כה, א): "אתם" - אפילו שוגגין, "אתם" - אפילו מזידין, "אתם" - אפילו מוטעין.

רמב"ן:

ד"ה דבר אל בני ישראל: אין לכהנים עסק בעניין המועדות יותר מאשר לישראל בהם, על כן לא הזכיר בפרשה הזאת אהרן ובניו רק "בני ישראל" שיכלול את כולם כאחד, כי לא יפרש קרבנות המוספים בפרשה הזאת.
אבל הזכיר המועדים כאן בתורת כהנים, בעבור שהם ימי הקרבנות, וירמוז אליהם כמו שאמר "והקרבתם אשה לה'", ואמר בסוף הפרשה (פסוק לז) "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים". אבל לא האריך לבאר המוספים, שלא רצה שינהגו להם במדבר.
ואחרי שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וציוה, "לאלה תיחלק הארץ" (במדבר כו נג), ביאר המוספים כולם בפרשת פינחס, שיעשו אותם בארץ מיד ולדורות. ועל כן אמר ביום הכפורים (לעיל טז לד) "ויעש כאשר ציוה ה' את משה", שעשה כן במדבר.
והזכיר בפרשה הזו כבש העומר וכבשי עצרת, כי בידוע שלא ינהגו אלא בארץ, שהן באים בגלל הלחם שאמר בו (פסוק י) "כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה" וגו', אבל הימים עצמם נוהגים מיד.
והזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, שגם הוא יום מועד, נקרא אותו מקרא קודש. ואחר כן הבדיל שאר המועדות ממנו, ואמר "אשר תקראו אותם במועדם", כלומר באי זה יום מן השבוע שיגיעו בו, כי השבת קבוע הוא, ביומו יבוא לא נצטרך לקרוא אותו במועדו. ועל דעת רבותינו (ת"כ פרשה ט ה), "אשר תקראו אותם במועדם", רמז לעיבורים, שתקראו אתם להם מועדים.
והנכון בעיני, כי פירוש "מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי", על הנזכרים למטה בפרשיות, בחודש הראשון וגו', ולכן חזר שם פעם אחרת, "אלה מועדי ה'", בעבור שהפסיק בעניין השבת. והנה אמר, "מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי" במלאכת עבודה, אבל השבת תשמרו לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם, כי יזהיר בשבת פעמים רבות. וירמוז עוד בכאן כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תידחה לעשות בה אוכל נפש. וכמוהו "אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם" (שמות לה א ב), על המשכן וכליו אשר יזכיר בפרשה השניה, והפסיק בשבת, "ששת ימים תעשה מלאכה" וגו' (פסוקים ב-ג), וחזר ואמר (שם פסוק ד) "זה הדבר אשר ציוה ה' קחו מאתכם תרומה", והיא המצוה הראשונה, בעבור שהפסיק בה הוצרך לחזור ולהתחיל בראשונה.
וראיה לפירוש הזה, שלא הזכיר בשבת "והקרבתם אשה לה'" כאשר יזכיר בכל מועד ומועד, ואמר בסוף הפרשה (פסוקים לז לח) "אלה מועדי ה' וגו' מקראי קודש להקריב אשה לה' וגו' מלבד שבתות ה'", שאין השבתות בכלל מועדי ה'.
וראיה עוד, כי לא אמר בפרשה השניה "וידבר ה' אל משה לאמר", כאשר אמר בכל מועד ומועד, כי הדיבור הראשון הוא היה מצות המועדים, אלא שהזכיר להם השבת לשלול ממנו דין המועדים, לא לבאר מצוותיו ותורותיו, ולכן לא אמר בו "והקרבתם אשה לה'" כאשר אמר במועדים, והזכירה בסוף (בפסוק לח) עם הנדרים והנדבות שלא נזכרו כאן, כאשר פירשתי. וזהו מדרש חכמים שאמרו (תו"כ פרשה ט ז), מה עניין שבת אצל המועדות וכו', כי אין השבת בכלל מועדי ה' כלל, רק סמכוֹ הכתוב להם: וטעם "מקראי קודש", שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להיקבץ בבית האלוהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפילה והלל לאל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה, כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח י) "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם". והנה "מקרא קדש", מלשון "קרואי העדה" (במדבר א טז), אחרי כן יאכלו הקרואים (ש"א ט יג), וכן "על כל מכון הר ציון ועל מקראיה" (ישעיה ד ה), המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה:
ואונקלוס עשאו מלשון "אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט א), לשון מאורע, בכל יום שיארעו תעשו אותם קודש. ורבותינו ז"ל אמרו (ספרי פנחס קמז): ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחוק שאר הימים, אבל תעשה להם מקרא של קודש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקודש, וגם זה דעת אונקלוס.

מהו מבנה הפרק, ומה הן השאלות המתעוררות בקשר למבנה זה?

פסוק י"א

"וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן"

רש"י:

(שם סו) ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית, אי אתה יודע איזהו.

רמב"ן:

ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית, אי אתה יודע איזהו, לשון רש"י. ובאמת שזו גדולה שבראיות בגמרא, כי מה טעם שיאמר הכתוב כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה תביאו העומר ממחרת שבת בראשית, כי יש במשמע שבאיזה זמן מן השנה שנבוא לארץ ונקצור קצירה, יניף הכהן העומר ממחרת השבת הראשונה שתהיה אחרי ביאתנו לארץ, והנה אין לחג השבועות זמן שיימנה ממנו. ועוד, על דרך הזה לא נדע בשנים הבאות אחרי כן מתי נחל לספור, רק מיום החל חרמש בקמה, כפי רצוננו, ואלה דברי תוהו.
אבל אם יהיה "ממחרת השבת" יום טוב כפי קבלת רבותינו, יבוא העניין כהוגן, כי ציוה הכתוב תחילה (בפסוקים ו-ח) שנעשה בחודש הראשון חג המצות שבעת ימים, וביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון, וכל מלאכת עבודה לא נעשה, ואחר כן אמר (בפסוקים ט-יא) כי כאשר נבוא אל הארץ נביא ממחרת השבת הזאת, הנזכרת, עומר התנופה, והיא השבת הראשונה הנזכרת כאן, ולימד שלא ינהג העומר במדבר ובחוצה לארץ.
אבל "ממחרת השבת השביעית" (פסוק טז) "ושבע שבתות" (פסוק טו) לא ייתכן לפרש אותם יום טוב, אבל תרגם בו אונקלוס לשון שבוע. ואם כן יהיו שתי לשונות בפסוק אחד, והמפרשים אמרו כי הוא דרך צחות, כמו "רוכבים על שלושים עירים ושלשים עירים להם" (שופטים י ד).

ראב"ע:

אמרו חז"ל ממחרת יום טוב, והמכחישים אמרו שהוא כמשמעו, והמאמינים הביאו ראיות משנת השמיטה והיובל והצום הגדול ויום תרועה, שכתוב בו שבתון וכן שבתון נאמר בראשון' של סוכות ובשמיני, ואמרו כי שבע שבתות שבועות וכמוהו "באי השבת עם יוצאי השבת", והם שנים פירושים בפסוק אחד והנה "שלושים עירים".

1.

מה הן ההוכחות ששבת בפסוק זה פירושו "יום טוב"?

2.

בדברי הרמב"ן: לאיזה פסוק הוא התכוון באמרו "יהיו שתי לשונות בפסוק אחד", ומה פירוש "דרך צחות"?

3.

בדברי ראב"ע: מי הם "המכחישים" ומי הם "המאמינים"?

פסוק כ"ב

"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט..."

רש"י:

חזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין. אמר רבי אבדימי ברבי יוסף: מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים - פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן? -ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו.

 רמב"ן:

לשון רש"י, חזר ושנה בהם, לעבור עליהם בשני לאוין. ור' אברהם אמר כי הטעם בעבור כי חג השבועות ביכורי קציר חטים הזהיר שלא תשכח מה שציוויתיך לעשות בימים ההם.
והנכון בעיני כי "ובקוצרכם את קציר ארצכם" רמז לקציר הנזכר בראש הפרשה (בפסוק י), יאמר כי כשתבואו אל הארץ וקצרתם את העומר ראשית קצירכם, לא תכלה פאת השדה ההוא לצורך העומר ולא תלקט הלקט, לומר שלא תדחה המצוה ההיא את הלאוין האלה.

ראב"ע, פסוק י"ז:

ד"ה לחם: ...וטעם להזכיר "ובקוצרכם את קציר ארצכם" פעם שנית, בעבור כי חג שבועות ביכורי קציר חטים הזהיר שלא תשכח מה שציוויתיך לעשות בימים ההם.

מה הקשר בין הפסוקים ט"ו-כ"א לפסוקנו, לפי המפרשים הנ"ל?

1) בפסוק כ"ז

ד"ה אך בעשור לחדש

רש"י:

כל אכין ורקין שבתורה מיעוטין - מכפר הוא לשבים, ואינו מכפר לשאינם שבים.

רמב"ן:

כל אכין ורקין שבתורה מיעוטין (ר"ה יז: סנהדרין מט.) - מכפר הוא על השבים, ואינו מכפר על שאינן שבים, לשון רש"י מדברי רבותינו (בתורת כהנים כאן שבועות יג.). ואם כן, יהיה טעם הכתוב כי באחד לחודש יהיה לכם לכולכם יום זכרון תרועה שתהיו כולכם נדונין לפניו, אך יהיה למקצתכם בעשור לחודש הזה יום הכיפורים.
והנה הוא כטעם "בלבד", וכן, "שא נא חטאתי אך הפעם" (שמות י יז), וכן "הרק אך במשה" (במדבר יב ב), הבלבד במשה, וכן, "אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי" (פסוק לט), יאמר בלבד בחמשה עשר תחוגו את חג ה' שבעת ימים, לא רצופים, שאין חגיגה דוחה שבת. ובדרך הזה תפרשנו בכל המצוות כפי קבלת רבותינו. וכמוהו, "אך טרוף טורף" (בראשית מד כח), שלא נעשה בו עניין אחר לבד הטרף. וכן "כי היו בני ישראל ובני יהודה אך עושים הרע בעיני מנעורותיהם כי בני ישראל אך מכעיסים אותי" (ירמיה לב ל), שלא יעשו דבר אחר.
ועל דרך הפשט, "אך" טעמו "אכן", לאמת העניין, "אכן נודע הדבר" (שמות יב יד), "אכן כאדם תמותון" (תהלים פב ז), "אכן בעשור לחודש יום הכיפורים" הוא הבטחה באמתת העניין, יאמר, באחד לחודש יום הדין, אמנם בעשור לחודש יום כיפורים, על כן תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו:
וכן "אך עצמי ובשרי אתה" (בראשית כט יד), "אך מלך ישראל הוא" (מ"א כב לב), "אך טוב לישראל אלהים לברי לבב" (תהלים עג א). וכן פירוש "אך את שבתותי תשמורו" (שמות לא יב), הנה ציוויתי אתכם במלאכת המשכן, אכן את שבתותי תשמרו לעולם, וכן כולם יתפרשו לך בדרך הזה, אם תשכיל בהם.

ספורנו:

אף על פי שבשאר מקראי קודש ראוי לשמוח ולהתענג גם באכילה ושתיה, אמרו "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו", מכל מקום בעשור לחודש הוא יום הכיפורים להתוודות ולהתאונן גבר על חטאיו, ואינו יום שמחה ותענוג, אבל הוא יום עינוי כאמרוֹ "ועיניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה", והוא עניין קרבנות כהן גדול וקרבנות ציבור הבאים לכפרה.

2) בפסוק ל"ט

ד"ה אך בחמשה עשר

רש"י:

קרבן שלמים לחגיגה. יכול תדחה את השבת? - תלמוד לומר "אך" - הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה.

רשב"ם:

אף על פי שראש השנה ויום הכיפורים באים לזיכרון לכפרה, אבל סוכות בא לשמחה ולהודאה, על שמילא בתיהם כל טוב בימי אסיפה.

למה נאמרה המילה "אך" בכל אחד מהפסוקים הנ"ל, לפי כל אחד מהמפרשים?

פסוקים ל"ג-מ"ד 

1.

רש"י, פסוק ל"ה: ד"ה מקרא קדש: [ביום הכיפורים] קדשהו בכסות נקיה ובתפילה, ובשאר ימים טובים - במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפילה. מפרשי רש"י סבורים שדברי רש"י אלה שייכים לפסוק כ"ז. נמק את דעתם!

2.

א) ספורנו, פסוק ל"ט: ד"ה אך בחמשה עשר: אחר שהזכיר את הדברים הכלליים, שכל המועדים מסכימים בהם, וזה במה שכולם מקראי קודש וטעונים קרבן מוסף כאמרו "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש להקריב אשה" וכו', אמר "אך בחמשה עשר יום" וכו', והודיע שחג הסוכות נבדל משאר המועדים - ראשונה, שהשמיני שלו מקרא קודש כאמרו: "וביום השמיני שבתון", לא כן בימי השבוע ובימי חג המצות וכן בחודשים ובשנים שבהם קידש השביעי ולא השמיני. שנית, במה שזה החג טעון שינוי דירה כאמרו "בסוכות תשבו". שלישית, שטעון נענוע ארבע מינים כאמרו "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" וכו'. ב) רש"י, פסוק ל"ט: ד"ה באספכם את תבואת הארץ: שיהא חודש שביעי זה בא בזמן אסיפה. מכאן שנצטוו לעבר את השנים, שאם אין העיבור - פעמים שהוא בא באמצע הקיץ או החורף. ג) ראב"ע, פסוק ל"ט: ד"ה באספכם את תבואת הארץ: שדות וכרמים. ד) ראב"ע, פסוק מ': ד"ה ולקחתם לכם: אנחנו נאמין בדברי המעתיקים, כי לא יכחישו הכתוב, אף על פי שמצאנו "ויקחו להם איש שה לבית אבות". מה קשה למפרשים בפסוקים הנ"ל.

3.

פסוק מ"ג "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי" רש"י: (סוכה יא) ענני כבוד. רמב"ן: ענני כבוד, לשון רש"י. והוא הנכון בעיני על דרך הפשט, כי ציוה שידעו הדורות את כל מעשי ה' הגדול, אשר עשה עמהם להפליא, ששיכן אותם בענני כבודו כסוכה, כעניין שנאמר (ישעיה ד ה ו) "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונגוה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה, וסוכה תהיה לצל יומם מחרב" וגו', ומפני שכבר פירש שענן ה' עליהם יומם ועמוד האש בלילה, אמר סתם "כי בסוכות הושבתי", שעשיתי להם ענני כבודי סוכות להגן עליהם. והנה ציוה בתחילת ימות החמה בזיכרון יציאת מצרים בחודשו ובמועדו, וציוה בזכרון הנס הקיים הנעשה להם כל ימי עמידתם במדבר, בתחילת ימות הגשמים. ועל דעת האומר סוכות ממש עשו להם (סוכה יא:), החלו לעשותן בתחילת החרף מפני הקור כמנהג המחנות, ולכן ציוה בהן בזמן הזה. והזיכרון, שידעו ויזכרו שהיו במדבר לא באו בבית, ועיר מושב לא מצאו ארבעים שנה, והשם היה עמהם לא חסרו דבר. רשב"ם: ד"ה למען ידעו דורותיכם: פשוטו כדברי האומרים במסכת סוכה סוכה ממש. וזה טעמו של דבר חג הסוכות תעשה לך באספך מגורנך ומיקבך באספך את תבואת הארץ, ובתיכם מלאים כל טוב - דגן ותירוש ויצהר. למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה, בלא יישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתים מלאים כל טוב. ואל תאמרו בלבבכם כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וכסדר הזה נמצא בפרשת עקב תשמעון. "וזכרת את הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה וגו' ויאכילך את המן" וגו'. ולמה אני מצוה לך לעשות זאת? "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ואכלת ושבעת ורם לבבך ושכחת את ה' וגו' ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה, ויושבין בסוכות לזיכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת, ומפני הטעם הזה קבע הקדוש ברוך הוא את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבבו על בתיהם מלאים כל טוב פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה. מה פירוש המילים האלה, ומה טעם הישיבה בסוכה, לפי המפרשים הנ"ל?

בקשר לפרק שלנו עיין בקידוש לשבת ובקידוש לשלוש רגלים, וענה על השאלות הבאות:

1.

בקידוש לשלוש רגלים נאמר: "ותתן לנו... באהבה מועדים לשמחה...", אולם אחרי הזכרת החג המסוים מוסיפים את המילה "באהבה" שנית, רק אם היום-טוב חל בשבת (כגון "את חג המצות הזה זמן חרותנו באהבה מקרא קודש"). הסבר!

2.

מדוע מקדימים בחתימת הקידוש לרגלים את ישראל לזמנים ("מקדש ישראל והזמנים"), אבל אם חל יום טוב בשבת - מקדימים שבת לישראל ("השבת וישראל והזמנים")?

3.

מה פירוש "כי הוא יום תחילה למקראי קודש" בקידוש לשבת? מה מובן המילים "זכר ליציאת מצרים" במקום זה? (עיין גם רמב"ן, דברים ה' ט"ו: ד"ה על כן ציוה לעשות את יום השבת: ציוה שתעשה כן ביום השבת, כך פירש ר' אברהם. ואינו נכון, ואנו אומרים בקידוש היום "כי יום זה תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים" כאשר נאמר בו "זכר למעשה בראשית". והרב אמר בספר המורה (ב לא) כי המאמר הראשון הוא כיבוד היום והידורו, וכאשר אמר (שמות כ יא) "על כן בירך ה' את יום השבת ויקדשהו". ועל כן הזכיר טעם "כי ששת ימים עשה ה'", אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת, בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל היום על כורחנו, ולא היתה לנו מנוחה, והוא יצונו עתה לשבות ולנוח, כדי שנזכיר חסדי השם עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה. והנה בשבת בכללה שני טעמים: להאמין בחידוש העולם כי יש אלוה בורא, ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו, שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים. גם זה אינו מחוור אצלי, כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי אין לנו בזה זיכרון ליציאת מצרים, ואין לרואה אותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה. רק היא כשאר כל המצות, אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית שנשבות ביום ששבת השם וינפש. והראוי יותר לומר כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול, כאשר פירשתי בדיבור הראשון (שם שם ב), על כן אמר בכאן: אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החידוש והחפץ והיכולת, תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים, שהיא לך לראיה ולזכר. הנה השבת זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים זכר לשבת, כי יזכרו בו ויאמרו :השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו, כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית, וזה טעם "על כן ציוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת". והנה לא פירש כאן טעם השביתה "כי ששת ימים עשה ה'" וגו', שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה, אבל אמר בקצרה "ויום השביעי שבת לה' אלהיך" שהוא יתברך שבת בו ויינפש, וביאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והיה העולם ושבת ממנו.)

--------------------------------------------------------------------------------
הערה לשאלה 1:

בגמרא שבת י ע"ב:

אמר הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני מבקש לתנה לישראל. לך והודיעם. מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו. (רש"י: ד"ה צריך להודיעו: מתן פלוני אתן לך, וזה הוא דרך כבוד. תוספות: ד"ה הנותן: ודוקא במתנה שנותן לו על ידי אהבה).