"קדושים תהיו"

עצה טובה: קרא רמב"ם הלכות דעות פרק שישי הל' ג'-ח'.

רש"י לבראשית ל"ח כ"ה ד"ה היא מוצאת.

רש"י: 

הוו פרושים מן העריות ומן העבירה (ויקרא רבה), שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה - (ויקרא כא) "אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם", (שם) "ולא יחלל זרעו, אני ה' מקדשו", (שם) "קדושים יהיו, אשה זונה וחללה" וגו'.

 רמב"ן:

הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה, לשון רש"י. אבל בתורת כהנים (פרשה א ב) ראיתי סתם: פרושים תהיו. וכן שנו שם (שמיני פרק יב ג), "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" - כשם שאני קדוש, כך אתם תהיו קדושים. כשם שאני פרוש, כך אתם תהיו פרושים. ולפי דעתי, אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים.
והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן, ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה: לפיכך בא הכתוב, אחרי שפירט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כעניין שאמרו (ברכות כב.) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה (בראשית ט כא) בנח ובלוט.
וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כמו שהזכירו (חגיגה יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדיבור הנמאס, כעניין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז) "וכל פה דובר נבלה", ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא, שלא שח שיחה בטלה מימיו.
באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפירט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שייכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג:) "והתקדשתם" - אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" - אלו מים אחרונים, "כי קדוש" - זה שמן ערב. כי אף על פי שאלו מצוות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם, שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים.
וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, "לא תגנוב" ו"לא תגזול" ו"לא תונו" ושאר האזהרות, אמר בכלל "ועשית הישר והטוב" (דברים ו יח), שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקדוש ברוך הוא. וכן בעניין השבת, אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר "תשבות", ועוד אפרש זה (להלן כג כד) בע"ה: וטעם הכתוב שאמר "כי קדוש אני ה' אלהיכם". לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים. והנה זה כעניין הדיבור הראשון בעשרת הדברות (שמות כ ב): (ג) וצוה "איש אמו ואביו תיראו". (פסוק ג) כי שם ציוה על הכבוד, וכאן יצוה על המורא: ואמר "ואת שבתתי תשמרו". כי שם ציוה על הזכירה, וכאן על השמירה, וכבר פירשנו (שמות כ ח) עניין שניהם.

1.

מה ההבדל בין פירוש רש"י לפירוש רמב"ן?

2.

מה פירוש המושג "נבל ברשות התורה" שבדברי הרמב"ן?

3.

השווה את דברי הרמב"ן כאן לדבריו המובאים להלן על דברים פרק ו' פסוק י"ח, ובאר מה המגמה הכללית שבדבריו בשני המקומות האלה? ד"ה ועשית הישר והטוב: על דרך הפשט יאמר תשמרו מצוות השם ועדותיו וחוקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ו"למען ייטב לך", הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מיטיב לטובים ולישרים בלבותם. ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו: זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר ציווך, ועתה יאמר גם באשר לא ציווך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה עניין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני היישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון "לא תלך רכיל" (ויקרא יט טז), "לא תִּקום ולא תִּטור" (שם פסוק יח), ו"לא תעמוד על דם רעך" (שם פסוק טז), "לא תקלל חרש" (שם פסוק יד), "מפני שיבה תקום" (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שייכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח.), ואפילו מה שאמרו (יומא פו.) פרקו נאה ודיבורו בנחת עם הבריות, עד שייקרא בכל עניין תם וישר.

פסוק י"א

"לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ"

רש"י:

ד"ה לא תגנובו לא תכחשו לא תשקרו ולא תשבעו: אם גנבת סופך לכחש, סופך לשקר, סופך להישבע לשקר.

(עיין יהושע פרק כ"ג פסוק ז':

"לְבִלְתִּי בֹא בַּגּוֹיִם הָאֵלֶּה הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה אִתְּכֶם וּבְשֵׁם אֱלֹהֵיהֶם לֹא תַזְכִּירוּ וְלֹא תַשְׁבִּיעוּ וְלֹא תַעַבְדוּם וְלֹא תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם"!).

פרש את הביטויים האלה המובאים ברש"י: א. "כינויים" פסוק י"ב ד"ה ולא תישבעו בשמי: למה נאמר? לפי שנאמר (שמות כ) "לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא", יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד. מנין לרבות כל הכינויין? תלמוד לומר "ולא תישבעו בשמי לשקר" - כל שם שיש לי. ב. "דברים המסורים ללב" פסוק י"ד ד"ה ויראת מאלקיך: לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות, לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה. ויכול להישמט ולומר: לטובה נתכוונתי. לפיכך נאמר בו "ויראת מאלוהיך", המכיר מחשבותיך, וכן כל דבר המסור ללבו של אדם - העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו - נאמר בו "ויראת מאלוהיך".

פסוק י"ג 

"לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר"

רש"י:

ד"ה לא תלין: לשון נקבה מוסב על הפעולה.

ד"ה עד בוקר: בשכיר יום הכתוב מדבר שיציאתו מששקעה חמה, לפיכך זמן גיבוי שכרו כל הלילה. ובמקום אחר הוא אומר (דברים כד) "ולא תבוא עליו השמש" - מדבר בשכיר לילה שהשלמת פעולתו משיעלה עמוד השחר (ב"מ קי) לפיכך זמן גיבוי שכרו כל היום, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה לבקש מעות.

1.

מה קשה לרש"י?

2.

מה ההבדל בין פירוש רש"י כאן ובין פירוש רמב"ן, דברים פרק כ"ד פסוק ט"ו: ד"ה ביומו תתן שכרו: על דרך הפשט ביאור ממה שנאמר בתורה (ויקרא יט יג) "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר", כי דרך הכתובים לדבר בהווה, והמנהג לשכור הפועל ביום אחד, ולערב הוא יוצא טרם בא השמש. ויצוה הכתוב לפרעו ביומו בהשלים מלאכתו מיד, ושלא תבוא עליו השמש, כדי שיקנה בשכרו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה, כי עני הוא כרובי הנשכרים, ואל השכר הזה הוא נושא נפשו, שיקנה בו מזון להחיות נפשו. ילמד אותנו בכאן, כי מה שאמר בתורה "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר", הכונה בו שתפרענו ביומו, שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בוקר, וימות הוא ברעב בלילה. וכן "כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב" (שמות כב כו), יזכיר טעם המצוה ברובי הלאוין. ורבותינו פירשו (ב"מ קי:) כי הכתוב בתורה "עד בוקר" בשכיר יום, ושב לבאר בכאן דין שכיר לילה, והנה לכל אחד זמן לפירעון שנים עשר שעות. והוא האמת בקבלה, והנאות בטעם נכון.

פסוק י"ד 

"לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'"

1.

רמב"ן: ד"ה לא תקלל: אין לי אלא חרש, מניין לרבות כל אדם? תלמוד לומר "בעמך לא תאור" (שמות כב כז). אם כן למה נאמר חרש? - מה חרש מיוחד שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים, לשון רש"י, והוא שנוי בתורת כהנים (פרשה ב יג). אבל המדרש בגמרא (סנהדרין סו.) אינו כן, אלא הזהיר הכתוב בנכבדים בעם, הדיין והנשיא, שאמר (שמות כב כז) "אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור", וחזר והזהיר (כאן) באומללים שבעם והוא החרש, ומהם ילמדו בנין אב אל כל שאר העם, כי מן הראש ועד הסוף הכל בכלל האזהרה. ומלת "בעמך" נדרש (בסנהדרין פה.) בעושה מעשה עמך להוציא הרשעים. ועל דרך הפשט, הזכיר החרש בקללה, כי אף על פי שלא ישמע ולא יתקצף בקללתו הזהירה התורה עליו, ואין צריך לומר בשומעים שיתביישו ויחר להם מאוד. ועוד, כי יזהיר בהווה, שאדם מקלל החרש ומכשיל העיוור שלא יירא מהם כי לא ידעו ולא יבינו, על כן "ויראת מאלהיך" (כאן) שהוא רואה הנסתרות. והוסיף לאו אחר במושלים, הנשיא והדיין, בעבור שדרך האנשים לקללם בחדרי משכבם, כאשר בהישפטו יצא רשע. ובקללת הנשיא והדיין תקלות רבות, כי המון העם בסכלותם ישנאו אותם ויתעוררו לקום עליהם, והם במשפטם יעמידו ארץ. מה טעם הזכירה התורה דווקא את החרש?

2.

רש"י: ד"ה ולפני עיוור: (ת"כ) לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו. אל תאמר: מכור שדך, וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו. מה ראו חז"ל להוציא את הפסוק מפשוטו?

פסוק י"ז

"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא"

רמב"ן:

ד"ה לא תשנא: בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם כמו שאמר (משלי כו כד) "בשפתיו ינכר שונא", הזכיר הכתוב בהווה. ואמר "הוכח תוכיח את עמיתך". מצוה אחרת, ללמדו תוכחת מוסר, "ולא תשא עליו חטא" שיהיה עליך אשם כאשר יחטא, ולא הוכחת אותו. ולזה יטה לשון אונקלוס שאמר, ולא תקבל על דיליה חובא, שלא תקבל אתה עונש בחטא שלו. ואחרי כן צוה שתאהוב אותו. והנה השונא את רעהו עובר בלאו, והאוהב לו מקיים עשה.
והנכון בעיני, כי "הוכח תוכיח", כמו "והוכיח אברהם את אבימלך" (בראשית כא כה). ויאמר הכתוב, אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו: מדוע ככה עשית עמדי, "ולא תשא עליו חטא" לכסות שנאתו בלבך, ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך, או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו.

אונקלוס:

לא תשני ית אחוך בלבך אוכחא תוכח ית חברך ולא תקבל על די ליה חובא.

רש"י:

ד"ה ולא תשא עליו חטא: לא תלבין את פניו ברבים.

רשב"ם:

אם גמלך רעה, לא תתראה לפניו כאוהב. ובקרבו ישים אורבו לא טוב. אל תשנאהו בלבך אלא הוכח תוכיחהו על מה שעשה, ומתוך כך יהיה שלום.

1.

מה ההבדל בין שני פירושי הרמב"ן לפסוק? (בשני מתחיל "והנכון בעיני")

2.

מה פירוש המלים "ולא תשא עליו חטא", לפי אונקלוס, רש"י, רמב"ן (פירוש א' ופירוש ב') ורשב"ם?

3.

למי מן המפרשים האלה אפשר להביא סיוע מן הפסוק במדבר פרק י"ח פסוק ל"ב: "ולא תשאו עליו חטא..."?

4.

למי מן המפרשים האלה אפשר להביא סיוע מן המדרש המובא ברש"י, ויקרא פרק כ"ו פסוק ל"ז: ד"ה כמפני חרב: כאילו בורחים מלפני הורגים, שיהא בלבבם פחד, וכל שעה סבורים שאדם רודפם (ת"כ) ומדרשו "וכשלו איש באחיו" - זה נכשל בעוונו של זה, שכל ישראל ערבין זה לזה.

5.

ספרא, לפסוק זה: אמר ר' טרפון: העבודה אם יש בדור הזה יכול להוכיח. אמר ר' אלעזר בן עזריה: העבודה אם יש בדור הזה יכול לקבל תוכחת. אמר ר' עקיבא: העבודה אם יש בדור הזה יודע איך מוכיחים. א.  מה פירוש המילה "העבודה"? ב.  מה בין ר' טרפון לר' עקיבא? (עיין גם ערכין ט"ז א'!!)

פסוק י"ח

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'"

רש"י:

ד"ה ואהבת לרעך כמוך: (תורת כהנים): אמר ר' עקיבא: זה כלל גדול בתורה .

דברי רש"י אלה לקוחים מתורת כהנים (ספרא) וזה הוא המשכם שם: בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" (בראשית ה' א') כלל גדול מזה. באר את דברי שני התנאים!

פסוק י"ט

"אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ"

רש"י:  

ואלו הן: "בהמתך לא תרביע כלאים: וגו'. חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר.

רמב"ן:

ואלו הן "בהמתך לא תרביע כלאים" וגו', חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר, לשון רש"י. ולא הזכירו רבותינו שיהיה הטעם נעלם, ושיהיו יצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם, אלא בלבישת שעטנז, לא בכלאי הבהמה. ואין הכונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם, כי "כל אמרת אלוה צרופה" (משלי ל ה), רק החוקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם, ואין העם נהנים בהם, אבל מהרהרין אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות, וכן חוקי הקדוש ברוך הוא הם הסודות אשר לו בתורה, שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים, אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה.
והטעם בכלאים, כי השם ברא המינים בעולם, בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כוח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד, כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם. וציוה בכוחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם "למינהו" (בראשית א), והנה ציוה סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין, כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה. והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקדוש ברוך הוא בעולמו כל הצורך, ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים, ייכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה, פעולת ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל. וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פרים צומח אחרי כן, ויהיו באיסורם שני טעמים הנזכרים, וזה טעם "שדך לא תזרע כלאים", שהוא בהרכבה על דעת רבותינו (קידושין לט.).
ואסר אף כלאי זרעים, מפני שישתנו בטבעם גם בצורתם בהיותם יונקים זה מזה, ויהיה כל גרעין ממנו כאילו הורכב משני מינין. ואסור לחרוש בשור ובחמור, מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת ויבואו לידי הרכבה.

ועיין גם פרק י"ח פסוק ד', רש"י:

ד"ה את משפטי תעשו: אלו דברים האמורים בתורה במשפט, שאילו לא נאמרו - היו כדאי לאומרן.

ד"ה את חוקתי תשמרו: דברים שהם גזירת המלך שיצר הרע משיב עליהם למה לנו לשומרן, ואומות העולם עובדי אלילים משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז וטהרת מי חטאת. לכך נאמר "אני ה'" גזרתי עליכם אי אתם רשאים להיפטר.    

1.

מה הן טענותיו של רמב"ן נגד רש"י?

2.

מה הם טעמי איסור כלאים לפי הרמב"ן?