נגעים

עצה טובה: קרא רמב"ם סוף הלכות טומאת מצורע (פרק ט"ז הלכה י').

ספורנו, פרק י"ג פסוק ג':

ד"ה נגע צרעת הוא: ...ובהיות זה המין מן החולי לעונש כאמרם ז"ל אינו אלא מזבח כפרה (ברכות ה,ב) נתן זמני ההסגר לעורר על התשובה, כאמרו "ויגל אוזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאוון".

פרק י"ג פסוק מ"ז:

ד"ה והבגד כי יהיה בו: ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים בכונה או שלא בכונה. וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או בהתפעלות הבגד הצבוע. וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל. אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים, וזה להעיר אוזן הבעלים על עבירות שבידם, כמו שסיפרו ז"ל שיקרה בעניין השביעית כאמרם (קידושין כ,א): בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית - אדם נושא ונותן בפירות שביעית, סוף מוכר את מטלטליו. לא הרגיש - סוף מוכר שדהו וכו'. וכל זה בחמלת ה' על עמו שומרי מצוותיו. וכן קיבלו ז"ל שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים. וזה כי אמנם המין האנושי הוא התכלית המכוון במציאות בפרט ובמציאות הנפסדים, כי הוא לבדו מוכן מכולם להיות דומה לבורא במושכלות ובמעשיות, כאשר העיד הוא יתברך באומרו "בצלמנו כדמותנו", ויצדק זה בכל אחד מאישי האדם בשכלו האישיי הנקרא "צלם אלהים" ובכוחו הבחיריי הנקרא "דמות אלהים" כי האדם לבדו בנבראים הוא בעל בחירה. וכאשר יתעורר להתבונן מציאות בוראו וגודלו וטובו אשר בו הוא רב חסד ואמת ובהם עושה צדקה ומשפט, ואחר שהתבונן והכיר זה, ילך בדרכיו לעשות רצונו כרצונו הנה זה בלי ספק דומה לבוראו יותר מכל שאר הנבראים, והוא התכלית המכוון מאת הבורא הממציא כאומרו "וצדיק יסוד עולם". וכאשר לב הותל הטה את האדם מזה בהיותו נשמע אל הכוח המתאוה הגשמיי בכל פעולותיו או בקצתם להתרשל מרצון בוראו או להתקומם עליו, יהיה העונש עליו נצחי או בלתי נצחי כפי המשפט האלוהי כאמרו "כי לא אצדיק רשע". וכאשר יקרה זה לאדם בשגגה שיוצא מאתו הנה יתייסר בממונו או בגופו, כפי החכמה האלוהית להעיר אוזנו כאמרו "ויגל אוזנם למוסר". אמנם הנרדמים אשר לא ידעו כלל ולא התעוררו כלל לדעת דבר מזה, והם כל בני עובדי כוכבים ומזלות ורוב האומה הישראלית זולתי יחידי סגולה, הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע והגרמים השמימיים הנכבדים מאותם בני אדם כשאר מיני בעלי חיים, אשר לא תיפול השגחה אלהית באישיהם אבל במיניהם בלבד, כי בהם תשלם כוונת הממציא יתברך. וכאשר בחר באומה הישראלית כאמרו "בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה", וזה מפני שתקות המכוון מאתו יתברך היא יותר ראויה ומצויה באישי זאת האומה ממה שתהיה באישי זולתה, כי אמנם מציאות הבורא ואחדותו נודע בקצתה ומקובל בכולה מהאבות כאומרו "נודע ביהודה אלהים" וגו', כתב להורותם התורה, והוא החלק העיוני, והמצוה, והוא החלק המעשי, כאשר העיד באמרו "והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם". והזהיר שבנטותם מזה יעיר אוזנם בייסורין כאומרו "אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך". ובחמלתו עליהם, כשיהיה הרוב מהם לרצון לפניו אמר לעורר היחידים מהם, ראשונה בנגעי בגדים, אשר עליהם באה הקבלה שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים, וכשלא יספיק זה - יעוררם בנגעי בתים, אשר בהם גם כן לא יבוא נגע צרעת בטבע כלל. ולזה ראוי שלא יהיו בגדי גוים מטמאים ולא בתיהם מטמאים בנגעים כלל, כמו שקיבלו חז"ל. וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה לחמלה זו, אין זיכרון לראשונים שנמצאו לעולם בנגעי בתים, עד שאמרו קצתם ז"ל שלא היו לעולם.

רמב"ן, פרק י"ג פסוק מ"ז:

ד"ה והבגד כי יהיה בו: זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד, להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון, יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו.
ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה", ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבוא העניין ההוא אלא בארץ הנבחרת, אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.
ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כיבוש וחילוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו. והטעם, כי אז נתיישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם. וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם.
ומפני זה עוד אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים, כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו, ולא אצבע אלהים היא, ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין, כדברי רבי שמעון (נגעים פי"א מ"ג).
ועל דרך הפשט, מפני זה יחזירו הכתוב בכל פסוק ופסוק "הבגד או העור או השתי והערב", כי הדבר נס. ולרבותינו בהם מדרשים וכולם בתורת כהנים.

רש"י, פרק י"ג פסוק מ"ו:

ד"ה בדד ישב שם: שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו, ואמרו רבותינו: מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד? - הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא ייבדל.

פרק י"ד פסוק ד':

ד"ה טהורות: פרט לעוף טמא לפי שהנגעים באין על לשון הרע (חולין קמ ערכין טו), שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול.

נגעי בגדים: פרק י"ג פסוקים מ"ז-נ"ח.

"(מז) וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים: (מח) אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר אוֹ בְעוֹר אוֹ בְּכָל מְלֶאכֶת עוֹר: (מט) וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר נֶגַע צָרַעַת הוּא וְהָרְאָה אֶת הַכֹּהֵן: (נ) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנָּגַע וְהִסְגִּיר אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים: (נא) וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כִּי פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בָעוֹר לְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה הָעוֹר לִמְלָאכָה צָרַעַת מַמְאֶרֶת הַנֶּגַע טָמֵא הוּא: (נב) וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד אוֹ אֶת הַשְּׁתִי אוֹ אֶת הָעֵרֶב בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים אוֹ אֶת כָּל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע כִּי צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף: (נג) וְאִם יִרְאֶה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְּכָל כְּלִי עוֹר: (נד) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְכִבְּסוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע וְהִסְגִּירוֹ שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית: (נה) וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה לֹא הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ וְהַנֶּגַע לֹא פָשָׂה טָמֵא הוּא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ פְּחֶתֶת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ: (נו) וְאִם רָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֹתוֹ וְקָרַע אֹתוֹ מִן הַבֶּגֶד אוֹ מִן הָעוֹר אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵרֶב: (נז) וְאִם תֵּרָאֶה עוֹד בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר פֹּרַחַת הִוא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע: (נח) וְהַבֶּגֶד אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר תְּכַבֵּס וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע וְכֻבַּס שֵׁנִית וְטָהֵר:"

נגעי בתים: פרק י"ד פסוקים ל"ג-נ"ז.

"(לג) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (לד) כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם: (לה) וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת: (לו) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת: (לז) וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר: (לח) וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים: (לט) וְשָׁב הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת: (מ) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא: (מא) וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא: (מב) וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת: (מג) וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ: (מד) וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא הוּא: (מה) וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא: (מו) וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב: (מז) וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו: (מח) וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע: (מט) וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב: (נ) וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים: (נא) וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים: (נב) וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת: (נג) וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר: (נד) זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק: (נה) וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת: (נו) וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת: (נז) לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת:"

רמב"ן, פרק י"ג פסוק מ"ז:

ד"ה והבגד כי יהיה בו נגע צרעת: זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה', יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו.
ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה", ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבוא העניין ההוא אלא בארץ הנבחרת, אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.
ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כיבוש וחילוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו. והטעם, כי אז נתיישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם. וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ, כי לא יארעו שם לעולם.
ומפני זה עוד אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים, כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו, ולא אצבע אלהים היא, ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין, כדברי רבי שמעון (נגעים פי"א מ"ג).
ועל דרך הפשט, מפני זה יחזירו הכתוב בכל פסוק ופסוק "הבגד או העור או השתי והערב", כי הדבר נס. ולרבותינו בהם מדרשים וכולם בתורת כהנים.

פרק י"ד פסוק ל"ד:

ד"ה ונתתי נגע צרעת: לרמוז כי יד ה' תעשה זאת, לא טבע כלל, כמו שפירשתי.

רמב"ם, הלכות טמאות צרעת ט"ז הלכה י':

...וזה השינוי אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו...

רלב"ג:

ועניין הצרעת באלו הדברים (בגדים, בתים) הוא שיגבר בהן הלחות הנכרי והחום הנכרי ייחלש חומם היסודי באופן שידרכו אל הבילוי וההפסד... והנה תמצא כי המראה שיורה על כמו זה העיפוש הוא הירוק או האדום, כבר תמצא זה במקום העיפושים כמו מימי האשפות...

פרק י"ג פסוקים מ"ז-נ"ב

ראב"ע, פסוק מ"ח:

ד"ה או בשתי או בערב: ידועים וייתכן להיות גזרת בשתי מגזרת וחשופי שת שהוא יסוד, והעד "כי השתות יהרסון". וטעם ערב - שיתערב עם השתי.

פסוק מ"ט

"יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם"

רש"י:

ד"ה ירקרק: ירוק שבירוקין.

ד"ה אדמדם: אדום שבאדומים.

ראב"ע:

ד"ה ירקרק: מגזרת ירק כי העין כמוהו, וזה כפול לחסרון וכן שחרחרת, ויש אומרים היפך הדבר.

1.

באר את דברי הראב"ע "כי העין כמוהו".

2.

השווה שיר השירים א' פסוק ו': " אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי" לאיזו משתי הדעות המובאות בראב"ע מתאים הפסוק הזה?

פרק י"ג פסוק נ"ט

"זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל כְּלִי עוֹר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ"

ראב"ע:

ד"ה זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר: ארבע סמוכים, ויש במקרא ממש גבורי חיל מלאכת עבודת בית ה' וכולם סמוכים אל השם, שהוא "סומך לכל הנופלים". (הפסוק המובא מדה"י א' י"ג).

באר את דבריו "כולם סמוכים אל ה' שהוא סומך לכל הנופלים".

פרק י"ד פסוק ב' 

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן"

ספורנו:

ד"ה והובא אל הכהן: אל מקום קרוב חוץ למחנה שיוכל הכהן בכבוד ובלי רוב טורח ללכת לראותו.

(עיין גם ראב"ע, כאן:

כמו חביריו כי אחר שיסור נגע הצרעת, לא ירצה להביא מה שמחוייב.

וגם פרק י"ג פסוק ב':

ד"ה והובא: ברצונו ושלא ברצונו, כי הרואה בו אחד מסימנים אלו יכריחנו שיבוא).

מה קשה לספורנו, ואיך אפשר לפרש את המילה בדרך אחרת?

מה ראה אונקלוס לשנות בתרגומו מן הכתוב: פרק י"ג פסוק מ"ה: "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" לא תסתאבון לא תסתאבון יקרי. פרק י"ג פסוק נ"ח: "אֲשֶׁר תְּכַבֵּס... וְכֻבַּס שֵׁנִית" דמשך דתחוור… ויצטבע תניינות.