מאכלות אסורים
ויקרא פרק יא
| א. | טעם איסור מאכלות מסוימים |
מורה נבוכים, מאמר ג' פרק מ"ח:
כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים, מזונם מגונה, ואין בכל מה שנאסר עלינו מה שיספק שאין היזק בו, רק החזיר והחלב. ואין העניין כן, כי החזיר יותר לח ממה שצריך ורב הפסולת והמותרות ורב מה שמאסתו התורה לרוב לכלוכו ומזונו בדברים הנמאסים. וכבר ידעת הקפדת התורה על ראוית הלכלוכים ואפילו בשדות ובמחנה, כל שכן בתוך המדינה – ואילו היתה מותרת אכילת החזיר, היו השווקים עם הבתים יותר מלוכלכים מבית הכיסא... כבר ידעת אומרם "פי חזיר כצואה עוברת"... והטוב שבבשר הוא מה שהותר לנו לאכלו, וזה מה שלא יסופק בו רופא...
ד"ה ואת אלה תשקצו: ...והסימן הגדול בעופות היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד המרירה השרופה השחרחורת, ונותן אכזריות בלב...
והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות ייתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו: והנה נמצא בתולדתם שנוי, מה שהזכירו חכמים (ע"ז לה:), שכל חלב הטהורים עומד, וחלב הטמאים כולם איננו נקפא, ולא יתגבן לעולם, והנה הם משונים.
וייתכן מזה שיזיקו באיברי הזרע, ויהיה הזרע המתאסף מן הלחה שבהם קרה ולחה, ולא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב ונכון, מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות.אברבנאל, כתב כנגדו:
וחלילה לי מלהאמין כן, לפי שאם כן היה ספר תורת ה' במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה הקצרים בדבריהם וטעמיהם. ואין זה דרך תורת ה' ועומק כוונותיה. וגם שעינינו הרואות האומות האוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר ושאר העופות והדגים הטמאים חיים כולם היום, חזקים כראי מוצק, ואין עייף, ואין כושל בהם. גם כי יש בריות אחרות שהיזקם מפורסם, כאפעה נחש שרף ועקרב, ולא נזכרו כאן בכלל האסורות, וגם יש מהעשבים והצמחים מזיקים מאד וממיתים בארסיותם, ממה שזכרו חכמי הרפואה, ולא אסרה התורה אכילתם. וכל זה ממה שיורה שלא באה התורה האלוקית לרפואות הגופות ולבקש בריאותם, אלא לבקש בריאות הנפש, ולכן אסרה המאכלים, לפי שהיו מתעבים ומשקצים הנפש הטהורה המשכלת ומולידים במזג האנושי אטימות וקלקול התאוות באדם רוע מזג, אשר ממנו התהוה רוח הטומאה המטמאה הדעות והמעשים, ומגרשים רוח הטהרה והקדושה שעלה ביקש דוד (תהלים נ"ב) "ורוח קדשך אל תקח ממני" ואמר "לב טהור ברא לי אלקים" וכו'. ולזה אמר יתברך "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ" וכו'. ולא קראם הכתוב מזיקים ולא מחליאים כי אם טמאים ותועבה, להורות כי טעם איסורם מפאת הנפש לא מפאת הגוף ובריאותו... גם כי היו אז המאכלים האסורים מתיחסים לעובדי עבודה זרה, וגם היום בארץ הודו אסור לאכול מן הבקר והצאן – כמו שזכר הרב המורה – ובארצות אחרות אוכלים מאכלות אסורות מפני עבודת אלהיהם, ולכך נקראו המאכלים האלה תועבה כמו שנקראת העבודה זרה תועבה.
שד"ל:
איסורי אכילה להבדיל בין העמים, וגם לרומם את הנפש שאכילת הדברים המאוסים מביאה פחיתות נפש, ואין הטעם לשמירת הבריאות...
1.
מה הם טעמי איסור המאכלות, לפי החכמים הנ"ל?
2.
היש להביא סמך לטעמו הראשון של שד"ל מן הכתובים בויקרא פרק כ' (פסוקים כג-כו)?
3.
לאיזה מן הטעמים הנ"ל מסייעים דברי הכתוב בפרקנו פסוק מ"ג "אל תשקצו"?
עין ראב"ע, לפסוק זה:
ד"ה אל תשקצו את נפשותיכם: להיות מטונפות ומגואלות.
שאלה קשה
שאלה קשה ביותר
