הלכות שונות

פרשה זו בחלקה הראשון היא השלמה לפרשה הקודמת.

(עיין רשב"ם, פרק ו' פסוק ב':

ד"ה צו את אהרן: כל הקורבנות האמורים בפרשת ויקרא חוזר וגומר כל דיניהם.).

ההבדלים שבין שתיהן - סיבתם בהבדל שבין הפסוקים:

פרק א' פסוק ב':

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם"

ובין:

פרק ו' פסוק ב':

"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר"

1.

הסבר את ההבדל שבמבנה הכתובים ובסדר הקרבנות בין שתי הפרשיות (בפרשת צו: שלמים בסוף) מתוך ההבדל הנ"ל. (עיין רמב"ן, פסוק י"ח: ד"ה זאת תורת החטאת: היה הציווי בסדר ויקרא, עולה ומנחה וזבח השלמים והחטאת והאשם, כי בתחילה דיבר בקרבנות הנדבה, ואחרי כן בקרבנות החובה על חטא. אבל בכאן היה הביאור לעולה ולמנחה, ואחר כך בחטאת ואשם, כי רצה לבאר דיני קודשי קודשים, כי המשפט אחד להם, כמו שאמר במנחה (פסוק י) "קודש קודשים היא כחטאת וכאשם", ואחרי כן יבאר דין קודשים קלים.)

2.

הסבר למה באו פרטי תורת העולה ופסוקים א'-ו' כאן ולא בפרק א' – מתוך ההבדל הנ"ל.

3.

מה הפסוק שבו מסתיימת תורת הקרבנות בפרשה זו, ומה הקושי שבו?

רמב"ן, פרק א' פסוק ד':

ד"ה ונרצה לו לכפר עליו: ... וראיתי באגדה בויקרא רבא (ז ג): תני רבי שמעון בן יוחאי: אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב. אמר רבי לוי: מקרא מלא הוא "והעולה על רוחכם היה לא תהיה" (יחזקאל כ לב), העולה מכפרת על העולה על רוחכם. וכן באיוב הוא אומר "והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני ובירכו אלוהים בלבבם" (איוב א ה), הדא אמרה אין העולה באה אלא על הרהורי הלב. והטעם, שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה', לפיכך כולה כליל לה': ולשון "ונרצה לו" יחזור אל השם הנכבד הנזכר, שיתרצה לו בקרבן הזה לכפר עליו, מלשון "ובמה יתרצה זה אל אדוניו" (ש"א כט ד), "ואור פניך כי רציתם" (תהלים מד ד), וכן רבים.
וייתכן כי "ונרצה" כינוי לחטא, שנרצה לו חטאו לכפר עליו, מלשון "כי נרצה עוונה" (ישעיה מ ב), "עד רצתה הארץ את שבתותיה" (דהי"ב לו כא), "והם ירצו את עוונם" (ויקרא כו מג), לשון השלמה. וייתכן שהוא כעניין הראשון, כאלו העוון ריצוי לפני השם, לא יחר אפו בו עוד.

ראב"ע, פרק א' פסוק ד':

ד"ה וסמך ידו: ...והגוף הקרב לכפר על העולה על הרוח ייקרא עולה. גם כן הקרב בעבור חטאת ואשם ייקרא חטאת ואשם.

פרק ו' פסוק ב':

ד"ה הוא העולה: נקראת כן בעבור שהיא עולה כולה על המזבח, ובכאן רמז שלא יעלה עולה בלילה, רק היא תהיה על מוקדה כל הלילה...

פרק ו' פסוק ג'

"מִדּוֹ בַד"

רש"י:

היא הכתונת, ומה תלמוד לומר "מדו"? - שתהא כמידתו.

ראב"ע:

חלוק, וחכמים אמרו שהוא חלוק כנגד מידתו.

 רשב"ם:

כמו בגדו. ומדיו קרועים לשון בגדים.

רד"ק, שמואל ב' פרק כ' פסוק ה':

זה חגור מדו לבושו: ו"ו מדו נוספת כו"ו "מדו בד", וסמך מדו אל לבושו, ולבוש הוא שם כולל, ומדו פורט לאחד מן הלבושים.

מה פירוש "מדו בד"? האם הו"ו של "מדו" כינוי היא או לא?

מה קשה למפרשים?

פרק ז' פסוק י"ב

"אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן"

רש"י:

ד"ה אם על תודה: אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהילים קז) "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה" - אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בעניין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן.

קרא תהלים מזמור ק"ז.

1.

האם המקרים שעליהם חייבים להודות הנמנים ברש"י מקבילים למזמור ק"ז בתהלים?

2.

אם לא, מה הסיבה לשינוי זה?

3.

מדוע סדר חייבי התודה שברש"י שונה מזה שבתהלים?

4.

מדוע הנוסח ברש"י מדבר בשלושה מקרים הראשונים בלשון רבים ובמקרה האחרון בלשון יחיד?

פרק ז' פסוק כ"ו

"וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ"

1.

למה מנה הרמב"ם במניין המצוות מצווה זו כאן, ולא בפרשת ויקרא (פרק ג' פסוק י"ז)?

רמב"ם:

ודע כי ה"צאבה" היה הדם אצלם טמא מאוד, ועם זאת היו אוכלים אותו בדַמותם שהוא מזון השדים, וכאשר אכלו מי שאכלו כבר נתחבר עם השדים, ויבואו אליו ויודיעוהו העתידות, כפי שמדמים ההמון מענייני השדים.
והיו שם אנשים שאכילת הדם קשה עליהם, מפני שהוא דבר שטבע האדם קהה ממנו, ולפיכך היו שוחטים בעל חי ומקבצים דמו בכלי או בגומה ואוכלים בשר אותו הנשחט סביב אותו הדם, ומדמים בפעולה זו שהשדים אוכלים אותו הדם שהוא מזונם, והם אוכלים הבשר, ותושג הרעות, כיון שהכל אכלו על שולחן אחד בקבוצה אחת, ויבואו אליהם בדמיונם אותם השדים בחלום, ויודיעום נעלמות ויעזרו להם.
כל אלה השקפות שהלכו אחריהן באותן הזמנים, והיו חשובות מפורסמות, לא היה ספק אצל ההמון באמתתן.
ולכן באה התורה - השלמה אצל יודעיה - לסלק את אלה החולאים המושרשים, ואסרה אכילת הדם, והחמירה באיסורו כדרך שעשתה באזהרה על עבודה זרה בדיוק, אמר יתעלה "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם" וגו', כמו שאמר בנותן מזרעו למולך "ונתתי את פני בנפש ההיא" וגו', ולא נאמר כיוצא בפסוק זה במצווה שלישית זולת עבודה זרה ואכילת הדם, כי אכילתו הייתה מביאה למין מעבודה זרה, והיא עבודת השדים.
וטיהרה [שפד] את הדם, ועשאתו מטהר מי שהוזה בו, והזית על אהרן ועל בגדיו וגו' וקידש הוא ובגדיו, וציווה להזותו על המזבח, ונעשית כל העבודה פיזורו שם לא קיבוצו, ואמר "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר", ושם מתפזר כמו שאמר "ואת כל הדם ישפוך", ואמר "ודם זבחיך יישפך על מזבח ה' אלוהיך".
וציווה לפזר דם כל בהמה הנשחטת, ואף על פי שאינה קורבן, אמר ע"ל הארץ תשפכנו כמים". והזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם, ואמר "לא תאכלו על הדם".

קרא רמב"ן, פרק י"ז פסוק י"א:

ד"ה כי נפש הבשר: משמעות הכתוב הזה שיאמר, שייאסר לנו הדם, מפני שנתנוֹ לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו, והוא חלק השם, כטעם החלב. ואם נקשה: למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב, נדחה את השואל, שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו, אף על פי שלא עשה כן בחלב כי ניכר הוא.
והרב כתב במורה הנבוכים (ג מו), כי היו הכשדים מואסים הדם ויחשבוהו להם לטומאה, אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר לשדים ולהינבא מהם העתידות, והתורה תכוין לעולם להרוס בנייני סכלותם בהיפוך מחשבותיהם, ולכך אסרה הדם באכילה ובחרה בו להיטהר בהזאות ולזרקו על המזבח לכפרה, ולכך אמר (פסוק י) "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם", כמו שאמר בנותן מזרעו למולך (להלן כ ו), שהוא מביא למין ממיני עבודה זרה, כי לא נאמר כן במצוה אחרת.
ואלו דברים מיושבים, אבל הכתובים לא יורו כן, שהם יאמרו תמיד בטעם האיסור, "כי נפש כל בשר דמו בנפשו" (פסוק יד), "כי נפש הבשר בדם הוא" (פסוק יא), והחזיר במשנה תורה (דברים יב כג) "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר".
והראוי שנפרש בטעם איסורו, כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם, כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו, ואף על פי כן לא התיר להם באכילה מתחילה רק הצומח, לא בעלי הנפש, כאשר בא בפרשת בראשית שנאמר (בראשית א כט) "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע" וגו'. וכאשר היה במבול שניצולו בזכותו של נח, והקריב מהם קרבן, והיה לרצון לו, התיר להם השחיטה, כמו שאמר (שם ט ג) "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל", כי חיותם בעבור האדם.
והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם, שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם, ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם, בקרבים לפניו יתברך, לא שיאכלוהו. כי אין ראוי לבעל נפש שיאכל נפש.

2.

מה הטעם שנותן הרמב"ם לאיסור אכילת הדם? מה הטעם שנותן הרמב"ן לאיסור אכילת הדם?