קורבנות

ויקרא פרק א

רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ג, פרק ל"ב:

כאשר שלח האל את משה רבנו לעשׂות אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט, ו) על-ידי שנדע אותו יתעלה, כמו שהבהיר ואמר: "אתה הָרְאֵיתָ לדעת [כי ה' הוא האלהים. אין עוד מלבדו"] (דברים ד', ל"ה) "וידעת היום והשבֹת אל לבבך [כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. אין עוד"], ונתמסר כליל לעבודתו, כמו שאמר: "ולעָבדו בכל לבבכם", ואמר: "ועבדתם את ה' אלוהיכם", ואמר: "ואותו תעבודו" (דברים י"ג, ה), והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים, כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים, כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל".
לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה. לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: "ועשו לי מקדש" (שמות כ"ה, ח), ושיהיה המזבח לשמו: "מזבח אדמה תעשה לי", ושהקורבן יהיה לו: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", וההשתחוויה תהיה לו, וההקטרה תהיה לפניו. הוא אסר שייעשׂה דבר ממעשׂים אלה לזולתו: "זובח לָאֱלהים יחרם [בלתי לה' לבדו"] (שמות כ"ב, י"ט); "כי לא תִשתחוֶה לאל אחר" (שם, ל"ד, י"ד). הוא ייחד כהנים לשירות המקדש ואמר: "וכיהנו לי" (שם, כ"ח, מ"א). התחייב בהכרח שתיקבענה להם זכויות שתגמולנה להם על התעסקותם בבית ובקורבנותיו. אלה זכויות הלויים והכהנים.
בעורמת-חסד אלוהית זאת הושׂג שנמחה זכר עבודה זרה, והתבסס היסוד הגדול האמיתי באמונתנו, והוא מציאות האלוה וייחודו. הנפשות לא נרתעו ולא חרדו מפני ביטול הפולחנים, שהיו מורגלים אליהם, ושלא הכירו פולחן זולתם.
יודע אני שבהכרח תירתע נפשך בהרהור ראשון מעניין זה. זה יקשה עליך, ובלבבך תשאל אותי ותֹאמר לי: "כיצד יבואו ציוויים ואיסורים ומעשׂים גדולים ומפורטים מאוד, בזמנים קבועים, והם כולם בלתי מְכֻוָּנִים לעצמם, אלא למען דבר אחר, כאילו זאת תחבולה שחיבל האל לנו, כדי שישיג את כוונתו הראשונה? מה מונע אותו יתעלה לצוות עלינו את כוונתו הראשונה, ולתת לנו יכולת לקבל זאת, בלי צורך במה שטענת שהוא מבחינת הכוונה השנייה?" שמע אפוא את תשובתך אשר תסיר מלבך את החוֹלי הזה, ויתגלה לך שמה שהעירותי לך אמת: לשון התורה מביאה פרשה הדומה לזאת ממש. והוא שנאמר: "ולא נחם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא [כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה"]. ויּסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף. כשם שהתעה אותם מדרך המלך, שהיתה מְכֻוֶּנֶת מראש, אל דרך אחרת - מתוך ציפייה למה שלפי הטבע לא היה ביכולת גופיהם - כדי שתתבצע הכוונה הראשונה. כן הטיל את המצוות שהזכרנו, בגלל ציפייה למה שעל-פי הטבע אין ביכולת נפשותיהם לקבלו, כדי שתתממש הכוונה הראשונה, שהיא השׂגתו יתעלה וזניחת עבודה זרה. כי כשם שאין מטבע האדם שיתחנך על שֵרוּת של עבדות בחומר ובלבנים ובמה שדומה להם, ואחרי-כן מייד ירחץ את ידיו מלכלוכם ויילחם בבת-אחת בילידי הענק, כן אין זה מטבעו שיתחנך על מינים רבים מאוד של פולחן ומעשׂים, שהתרגלו אליהם והנפשות הסכינו אליהם עד שנעשו כמושכל ראשון, ויפסיק אותם בבת-אחת. וכשם שהאל הערים להתעות אותם במדבר, עד שיאזרו אומץ - שֶכֵּן ידוע שהחיים במדבר, כשהגוף פרוע ומלוכלך, מחייבים אומץ-לב, והיפוכם מחייב פחדנות, וגם נולדו אנשים שלא הורגלו לשעבוד והשפלה - וכל זאת היה על-פי ציוויים אלוהיים באמצעות משה רבנו: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה" - כן בא מכלול זה של מצוות בחסד אלוהי כדי שיישארו עם מין העשׂייה, שהיו מורגלים אליו, כדי שתיכון האמונה, אשר היא הכוונה הראשונה.

פרק מ"ו:

המצוות הכלולות בקבוצה האחת-עשׂרה הן שמנינו במה שנותר מספר עבודה ובספר קורבנות. כבר ציינו את תועלתן באופן כללי. נתחיל עכשיו לתת טעם לכל אחת מהן על- פי השגתנו ונאמר: כתוב בתורה, כמו שפירש אונקלוס, שהמצרִים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה. לכן היו אוסרים לשחוט צאן ושׂונאים רועי צאן. נאמר: "הן נזבח את תועבת מצרים", ונאמר: "כי תועבת מצרים כל רועה צאן". כן היו קבוצות מבין הצאביה עובדים את השדים, ומאמינים שהם לובשים צורת עזים. לכן קראו לשדים שעירים. תפישׂה זאת היתה נפוצה הרבה מאוד בימי משה רבנו: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים [אשר הם זֹנים אחריהם"]. לכן היו אותן קבוצות גם אוסרות לאכול עזים. כמעט רוב עובדי עבודה זרה שׂונאים שחיטת בקר. כולם היו מכבדים אותו מין מאוד. לכן אתה מוצא שההודים אינם שוחטים בקר כלל עד ימינו אלה, אפילו בארץ בה שוחטים שאר מיני בעלי-חיים.
כדי למחות את עקבותיהן של דעות לא נכונות אלה צֻוֵּינוּ להקריב שלושה מיני מקנה אלה דווקא: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קָרבנכם, כדי שבמעשׂה שאותו חשבו לשׂיא העבירה יתקרבו לאל, ובמעשׂה הזה יכופרו החטאים. כך תירפאנה הדעות הרעות, שהן מחלות הנפש האנושיות, באמצעות הניגוד שהוא הקצה השני. לשם אותה תכלית עצמה נצטווינו לזבוח את כבשֹ הפסח ולהזות את דמו בְּמִצְרַיִם על השערים מבחוץ, כדי להסתייג מדעות אלה, לתת פרסום להפכן ולהקנות אמונה שהמעשׂה, שאתם חשבתם אותו לגורם ממית, הוא המציל מן המוות: "ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבֹא אל בתיכם לנגוף", בתור שָׂכָר על מתן פרסום לציות והרחקת (מעשׂיהם ודעותיהם) המגונים של עובדי עבודה זרה. זה הוא הטעם לבחירת שלושת המינים האלה דווקא לקורבן, בנוסף להיות מינים אלה חיות-בית המצויות לרוב, וְ(זה) אינו כמעשׂי עובדי עבודה זרה, שהיו מקריבים אריות, דובים וחיות-בר, כמו שצוין בטמטם.
ומכיוון שרוב בני-אדם אינם יכולים להקריב בהמה, הוא ציווה שיהיה הקורבן גם מן העופות המצויים ביותר בארץ ישׂראל, הטובים שבהם, ושקל ביותר להשיגם, והם תורים ובני יונה. ומי שידו אינה משׂגת אפילו עופות יקריב לחם אפוי באיזשהו מין אפייה שהיה ידוע באותם זמנים, מאפה תנור או מאפה מחבת או מאפה מרחשת. מי שקשה לו (להביא) מאפה יקריב סולת.
כל זאת למי שרוצה. הוא גם הבהיר לנו שאם לא נבצע מין זה של פולחן, כלומר הקורבנות, לא יהיה בנו חטא כלל. הוא אמר: "וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא" (דברים כ"ג, כג).
ומכיוון שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם שלא (הוחמץ על-ידי) שׂאור, והיו מרבים להקריב דברים מתוקים ולהגאיל את קורבנותיהם בדבש - כמפורסם בספרים שציינתי לך - וכן לא תמצא בשום קורבן מקורבנותיהם מלח, לכן אסר יתעלה להקריב כל שאור וכל דבש, וציווה להמליח תמיד: "על כל קָרבנך תקריב מלח".
הוא ציווה שכּל הקורבנות יהיו תמימם (במדבר כ"ח, ג), במיטב מצביהם, כדי שלא יזלזלו בקורבן ולא יתרשלו במה שמוקרב לשמו יתעלה, כמו שאמר: "הקריבהו-נא לפחתך! הירצך או הישא פניך?" (מלאכי א', ח). מטעם זה גם נאסר להקריב מה שלא מלאו לו שבעה ימים, מפני שהוא פחוּת במינו ונחשב למטונף שהרי הוא כמו נֵפֶל. זה הוא הטעם לאיסור אתנן זונה ומחיר כלב כדי להוקיע את שני אלה. וזה הוא הטעם שמקריבים תורים בוגרים וגוזלי יונים, שאלה הם הטובים ביותר ביניהם, מפני שיונה בוגרת אינה טעימה. זה גם הטעם מדוע המנחות בלולות בשמן ועשׂויות מסולת, כי זה שלם יותר וטעים יותר. הלבונה נבחרה לריח ניחוח להקטירה במקומות שבהם יש ריח שׂריפת בשר.
כדי לכבד את הקורבן ושלא יעורר תיעוב ושאט-נפש, ציווה לפשוט את עור העולה ולרחוץ את הקרביים והכרעיים, אף-על-פי שהיתה נשרפת כולה. אתה מוצא שהקפידו על דבר זה תמיד ונזהרו בו: "באמרכם שולְחן ה' מגואל הוא, וניבו - נבזה אכלו" (מלאכי א', יב)...

פירוש הרמב"ן, פרק א' פסוק ט':

ד"ה עולה: והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה'. ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות, בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים, אשר ייראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן ציוה לשחוט אלה השלושה מינין לשם הנכבד, כדי שייוודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו, ובהם האריך.
והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח.
וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב, כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כוח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כוחם ויסודם, אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד, זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים, כמו שאמר (ויקרא יז ז) "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים", ועושי העגל זבחו לו.
והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חודשיהם, ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם. ויותר תתרפא המחלה באוכלינו מהם לשובע, שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם, ולא יעשו כן לעולם.
והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלושת בניו, אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קרבן, וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא) "וירח ה' את ריח הניחוח". וממנו אמר אל לבו, "לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם" (שם). "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" (שם ד ד), ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל.
ובלעם אמר "את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח" (במדבר כג ד), ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות, ולא נצטוה בכך, אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדיבור. ולשון הקרבנות, "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי" (שם כח ב), וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות עבודה זרה מדעת השוטים.
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות, שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים - כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח - כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכיפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה, שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא יינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה.

מהם טעמי הקרבנות לפי הרמב"ם? (שים לב: הרמב"ן מביא רק אחד מהם: זה המובא במורה פרק מ"ו).

מהו טעם הקרבנות שהרמב"ן מביא אותו?

מהן טענותיו של הרמב"ן נגד הרמב"ם?

מדוע אין הרמב"ן מתנגד באותן הטענות גם לדברי רבותינו שהוא מביא אותם בפירושו לשמות פרק י"ב פסוק ג':

ד"ה איש שה לבית אבות: טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחודש ניסן בכוחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך ציוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכוח מזל יצאנו משם, אלא בגזרת עליון. ועל דעת רבותינו, שהיו המצרים עובדים אותו (שמו"ר טז ב), כמו שכתוב שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכוחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו (שם): קחו לכם צאן ושחטו אלוהיהם של מצרים.

שלכאורה הם מסכימים עם דברי הרמב"ם?

שאלה קשה שאלה קשה ביותר