קרבן הנשיאים

אברבנאל, מקשה לפרקנו:

למה זכר הכתוב כאן קרבן כל אחד מהנשיאים בפרטיות הענינים, בהיות קרבנותיהם שוים מבלי חילוף כלל, והיה די כשיאמר בראשון מהם: "זה קרבן נחשון בן עמינדב" דרך משל ואחר כך דבר יום ביומו, וכן הקריב פלוני ביום פלוני, לא שיכתוב דבר אחד י"ב פעמים, שהוא כפל מופלג ודבר זר?

פרק ז' פסוק ב'

"וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם
הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים"

רש"י:

שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם, שנאמר (שמות ה' י"ד): "ויוכו שומרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמור: 'מדוע לא כליתם חקכם ללבן כתמול שלשום?'"

להבנת דברי רש"י אלה קרא דברי במדבר רבה ט"ו כ':

... עמדו ומנו את הלבנים ואמר להם פרעה: "כזה אתם מעמידים בכל יום ויום"! מינה את הנוגשים של מצרים על השוטרים של ישראל והשוטרים התמנו על יתר העם, וכשאמר להם פרעה (שמות ה' ז'): "לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים... הם ילכו וקששו להם תבן, ואת מתכנת הלבנים... תשימו עליהם, לא תגרעו ממנו", היו באין הנוגשים ומונין את הלבנים ונמצאו חסרות, היו מכין הנוגשים את השוטרים שנאמר: "ויוכו שוטרי בני ישראל" והיו השוטרים מוכים על יתר העם (=בגלל העם) ולא היו מוסרין אותם בידי הנוגשים

(פירוש המהרז"ו:

שלא גילו שוטרי ישראל לנוגשים, מי הם שלא השלימו מתכנת הלבנים, כי כל שוטר היה ממונה למשל על עשרה אנשים, אשר כל איש היה צריך לעשות מאה לבנים והיה הנוגש תובע מהשוטר אלף לבנים שהיה לו להעמיד, ואם היה מגלה לנוגש, שזה לא העמיד המאה שלו, היה הנוגש מענישו)

והיו השוטרים אומרים: "מוטב לנו ללקות ואל יכשל יתר העם".

השווה לדברי המדרש דלעיל (במקטע "הנוגשים והשוטרים") את דברי המדרש הבאים:

במדבר רבה ז' י"ט:

"ויקריבו נשיאי ישראל". למה נזדרזו הנשיאים לבוא ולהקריב תחילה ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שוהם ואבני מילואים באחרונה? לפי שבשעה שאמר משה (שמות ל"ה ה') "כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'" ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא. אמרו: "יביו העם מה שיביאו, ומה שיחסר נמלא אנחנו".
שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות. ראה מה כתוב: (שמות ל"ה כ"ב) "ויבואו האנשים על הנשים", שהיו דוחקים זה על זה ובאים, אנשים ונשים בערבוביה. ולשני בקרים הביאו כל הנדבה, שנאמר (ל"ו ג') "והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר, בבקר". וכתיב (ל"ו ז'): "והמלאכה היתה דים". לאחר שני ימים ביקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר ציוה משה: (ל"ו ו') "ויעבירו קול במחנה לאמור: "איש איש אל יעשו עוד מלאכה". והיו הנשיאים מצירים על שלא זכו בנדבת המשכן. אמרו: "הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן, ניתן בבגדי כהן גדול". שנאמר (ל"ה כ"ז) "והנשיאים הביאו את אבני השהם..." אמר הקב"ה: "בני שנזדרזו – יכתב שהביאו והותר (ל"ו ז'), והנשיאים שהתעצלו – יחסר אות אחת משמם, שכן כתיב "והנשאם" חסר יו"ד". כיון שנגמר המשכן, הקדימו והביאו קרבן בזריזות.

ונתפרשו דברים אלה יפה בפירושו של ר' שמשון רפאל הירש, (תרגום מגרמנית ע"י אבי מורי ז"ל):

...הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם, ובצפייתם שתרומת העם לא תספיק ואז יפול בגורלם כבוד השלמת החסר, לא מיהרו להשתתף בהתנדב עם. ואולם זריזות העם הכזיבה את חשבונם, עד שיצא שנשאר להם רק להביא את אבני השהם וכו' לבגדי הכהן הגדול.

פסוק ב'

"הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים"

השוה דברי רש"י לפסוקנו, שהובאו במקטע א' (כפילות קרבנות הנשיאים), לדבריו הבאים:

בראשית ל"ג ט"ז:

ד"ה וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה: עשו לבדו; וארבע מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד, והיכן פרע להם הקב"ה? בימי דוד שנאמר: (שמואל א' ל' י"ז): "ויכם דוד... ולא נמלט מהם איש כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים וינוסו".

שמות ב' י"ג:

ד"ה שני אנשים עברים: דתן ואבירם – הם שהותירו מן המן.

שמות ד' י"ט:

ד"ה כי מתו כל האנשים: מי הם? דתן ואבירם. חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת.

שמות ד' כ':

ד"ה על החמור: חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקדת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר (זכריה ט') "עני ורוכב על החמור".