"ואתה תצוה..."

מה הקושי הלשוני בפסוק כ' "ואתה תצוה"?

עיין רמב"ן, ספורנו!

רמב"ן:

בעבור שאמר במשכן תמיד ועשית, והוא בציווי, אמר בכאן "ואתה" בעצמך "תצוה" להם, שיקחו אליך את שמן המאור, כי אין להם דרך לעשות אותו במדבר רק אם היה אצלם משמרת. והנשיאים הביאוהו (להלן לה כז-כח):
וטעם "אליך". שיביאוהו לפניו, והוא יראנו אם הוא זך וכתית כראוי, וכן "צו את בני ישראל ויקחו אליך" (ויקרא כד ב):
וטעם "מאת בני ישראל". שיקחו אליך השמן מאת בני ישראל, מאת אשר יימצא בידם, כמו שאמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (לעיל כה ב). וכן אמר "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" (להלן כח א), כי אתה בעצמך תקראם ותבשרם במעלה הזאת. "ועשית להם בגדי קודש" (לעיל כח ב) - בציווי לחכמים העושים במלאכה, כדרך כל מלאכת התבנית. וכן "ואתה תדבר אל כל חכמי לב" (שם ג), שידבר עמהם הוא עצמו, כי הוא יכיר את חכמתם וידע המלאכה הראויה להימסר לכל אחד מהם. ובעבור שאמר "ואתה הקרב ועשית", הוצרך לפרש (בפסוק ג) "ואתה תדבר אל כל חכמי לב", כי בציווי יעשו הבגדים כשאר המלאכה אשר יאמר בה "ראה קראתי בשם בצלאל" וגו' (להלן לא ב).

ספורנו:

הנה מה שאמר עד עכשיו "ועשית" יובן שיעשה על ידי אחר, וזה שיצוה לאומנים שיעשו. ולפיכך באלו הג' מצוות שציוה הנה אמר "ואתה", להודיעו שיעשה הוא בעצמו, שיצוה לישראל על עשיית השמן, ושיקריב אליו את אהרן ובניו, ושידבר אל כל חכמי לב.

היכן מצאנו קושי כזה בספר בראשית?

מה קשה לרש"י:

ד"ה להעלות נר תמיד: מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה (שבת כא)?

מה קשה לרש"י:

ד"ה תמיד: כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר (במדבר כח) "עולת תמיד", ואינה אלא מיום ליום, וכן במנחת חביתין נאמר (ויקרא ו) "תמיד", ואינה אלא מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, אבל תמיד האמור בלחם הפנים משבת לשבת הוא.

באר את ה"אבל" שבדבריו!

מה קשה לרש"י:

ד"ה מערב עד בוקר: תן לה מידתה שתהא דולקת מערב עד בוקר, ושיערו חכמים חצי לוג ללילי טבת הארוכין וכן לכל הלילות. ואם יותר אין בכך כלום.

מה המבנה של כל פרק כ"ח? (חלק אותו לפסקאות!)

מה הן השאלות המתעוררות ביחס למבנה זה  שים לב בייחוד לפסוק ד'?

עיין ראב"ע, פסוק ד':

ד"ה ואלה: הזכיר בתחילה החושן שהיה למעלה מהאפוד, שהוא למעלה מהמעיל. ואחר כן הכתונת והאבנט החוגר אותו. והמצנפת על ראשו. וכן היה כאשר רחץ אהרן במים ולבש מכנסי בד, ואין צורך להזכירם עתה ולא בשעת מעשה. כי מנהג כל אדם ללבוש מכנסים. והנה משה הלבישו הכתונת. ואחר כן שם המצנפת על ראשו. ושם על המצנפת ציץ נזר הקודש. ולא הזכיר בפסוק הזה שהוא סופר בגדי כהונה את ציץ נזר הקודש כי אינו בגד.

פסוק ב':

ד"ה לכבוד ולתפארת: שיתפארו בהם. כי אין אחד מישראל שילבש כאלה.

עיין בעל הטורים, פסוק ד':

ד"ה ואלה הבגדים: ולא הזכיר מכנסים שלא היו לכבוד ולתפארת, ולא הזכיר ציץ שלא היה מין בגד.

עיין רשב"ם, פסוק ד':

ד"ה ואלה הבגדים: כולם מפורשים לפנינו.

ד"ה חושן: לפי עניינו, ופשוטו כעין נרתק וכיס, שהרי כפול היה.

ד"ה אפוד: לשון מלבוש שמתקשט בו ומכוסה בו האדם למעלה מכל בגדיו.

ד"ה תשבץ: כעין גומות גומות הוא עשוי.

ד"ה מצנפת: כובע בראש, כדכתיב "וצניף מלוכה".

ד"ה ואבנט: אזור, לפי הפשט.

מכנסיים לא הוצרך להזכיר כאן שאינו מזכיר אלא בגדים הנראים העשויים לכבוד.

כמה הם בגדי הכהן הגדול, ואלו הם?

כמה הם בגדי כהן הדיוט, ואלו הם?

נמק את תשובתך מתוך הפסוקים ומפרשיהם!

מה הקושי הלשוני בפסוק ג' "אשר מילאתיו"?

עיין ראב"ע:

ד"ה ואתה: וי"ו מילאתיו שב אל לב.

מה היא חולשתו, ואיך אפשר לתרץ קושי זה בדרך אחרת? הידועות לך דוגמאות לקושי זה מפסוקים אחרים בתנ"ך?

האם "לכהנו" (פסוק א'-ב') הוא פועל עומד או פועל יוצא?

עיין ראב"ע, פסוק א':

ד"ה וי"ו "לכהנו לי" נוסף: כוי"ו "חיתו שדי", "בנו בעור". ופירש שמות בני אהרן, אולי בנים אחרים היו לו חוץ מאלה. ואין ספק כי רבתה למעלה במדבר משפחת אהרן. על כן נתנו להם ישראל ערים רבות, ככתוב בספר יהושע.

עיין רש"י, פסוק ג':

ד"ה לקדשו לכהנו לי: לקדשו להכניסו בכהונה על ידי הבגדים, שיהא כהן לי ולשון כהונה שירות הוא שנטדיא"ה (בלע"ז הייליגקייט).

מה ההבדל בין:

1) רש"י לרלב"ג בפירוש (י"ב) "אבני זיכרון... לזיכרון"?

2) רשב"ם לרלב"ג בפירוש (ל"ח) "ונשמע קולו"?

מה המגמה הכללית של הרלב"ג בשני פירושיו אלה?