המשכן וכליו

מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים, ואיך מתרצם הרמב"ן? א.  לספורנו, פסוק ב': ד"ה דבר אל בני ישראל: אמור לישראל שחפצתי שגבאים יגבו בעדי תרומה. וכן עשה משה ברדתו מן ההר, כאמרו "ואחרי כן נגשו כל בני ישראל, ויצום את כל אשר דיבר ה' אתו בהר סיני", ואחר כך "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל", שהם הסנהדרין, "קחו מאתכם תרומה". ובזה ציוה להם שיגבו. וישראל לא המתינו שיגבו הסנהדרין, אבל תיכף יצאו מלפני משה והביאו עד בלי די. ולפיכך לא נשאר על הנשיאים שחשבו לגבות זולתי האבנים והשמן שלא הביאו ישראל עדיין. ב.  לספורנו, פסוק ב': ד"ה מאת כל איש: ציוה שלא יגבו בזרוע, כעניין שמשכנים על הצדקה, אבל יגבו מן המתנדבים בלבד. ג.  לרש"י, פסוק ב': ד"ה ויקחו לי תרומה: לי לשמי. ד.  לרש"י, פסוק ב': ד"ה תרומה: הפרשה יפרישו לי מממונם נדבה. ה.  לרש"י, פסוק ד': ד"ה תכלת: צמר צבוע בדם חילזון, וצבעו ירוק (יבמות ד מנחות מד). ו.  לרש"י, פסוק ט': ד"ה וכן תעשו: (סנהדרין טז שבועות יד) לדורות, אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים, כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם (תוספתא שבת צח). ואם לא היה המקרא מחובר למעלה הימנו, לא היה לו לכתוב "וכן תעשו", אלא "כן תעשו", והיה מדבר על עשיית אוהל מועד וכליו.   רמב"ן, פסוק ג': ד"ה וזאת התרומה: על דרך האמת הוא כמו "וה' נתן חכמה לשלמה" (מ"א ה כו), וכן כתוב "וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם" (בראשית מט כח), וכתיב "וזאת הברכה" (דברים לג א), וכתיב "מאת ה' היתה זאת" (תהלים קיח כג). וכבר רמזו זה בבראשית רבה (ק יב) במדרש "מזקנים אתבונן" (תהלים קיט ק), והמבין יתבונן. ובאלה שמות רבה (מט ג) "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם", כנסת ישראל שהיא תרומה, שנאמר "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה" (ירמיה ב ג). ושם (שמו"ר לג א): עוד אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: מכרתי לכם תורתי וכביכול נמכרתי עמה, שנאמר "ויקחו לי תרומה" (פסוק הקודם) (עד כאן לשונו), כי התרומה תהיה לי ואני עמה, כדרך "דודי לי ואני לו" (שה"ש ב טז), וכן אמר "ככל אשר אני מראה אותך" (להלן פסוק ט), כי אני הוא המראה, ואמר "הראה אותך" (להלן כז ח), רמז למלת אני, וכן "אשר אתה מראה" (להלן כח מ), וכן אמר דוד "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" (דהי"א כח יט), כי היתה עליו יד ה'. פסוק ט': ד"ה וכן תעשו: לדורות אם יאבד אחד מן הכלים, או כשתעשו כלי בית עולמים, כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם. ואם לא יהיה המקרא מחובר למעלה הימנו לא היה לו לכתוב וכן תעשו, אלא כן תעשו, והיה מדבר על עשיית אוהל מועד וכליו. לשון רש"י. ולא ידעתי שיהיה זה אמת, שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו, ומזבח הנחשת עשה שלמה עשרים אמה אורך ועשרים רוחב (דהי"ב ד א). ור' אברהם אמר וכן תעשו הכלים, כי בתחילה אמר "ועשו לי מקדש". ועל דרך הפשט, אין צורך לכל זה, אבל בא הכפל לחיזוק וזירוז, אמר "ועשו לי מקדש" - בית וכלים כמקדש מלך ובית ממלכה (עמוס ז יג), ושכנתי בתוכם, בבית ובכיסא הכבוד אשר יעשו לי שם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן הזה, אשר אמרתי שאשכון בו בתוכם, ואת תבנית כל כליו. וכפל "וכן תעשו" כולכם בזריזות וחריצות, והוא כהכפל "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה' את משה כן עשו" (להלן לט לב), כי מפני שהיא צוואה אמר "וכן תעשו".

פסוק ז'

"וְאַבְנֵי מִלֻּאִים"

רש"י:

ד"ה אבני שוהם: על שם שעושין להם בזהב מושב כמין גומא, ונותנין האבן שם למלאות הגומא, קרויים "אבני מילואים", ומקום המושב קרוי משבצות.

רמב"ן:

ד"ה אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן: על שם שעושין לה בזהב מושב כמין גומא, ונותנין האבן שם למלאת הגומא, קרויין "אבני מילואים", ומקום הגומא קרוי משבצת. "לאפוד ולחושן" - השוהם לאבני האפוד ואבני המילואים לחושן, לשון רש"י (להלן כח כ). וכן פירש (שם) "משובצים זהב יהיו במילואותם", מוקפים משבצות בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן, זהו לשון "מלואותם". וכן כל לשון מילוי האמור בעניין הזה: ואיננו נכון בעיני כלל, שיקרא אותם עתה "אבני מילואים" על שם שעתיד עוד לצוות למלא בהם הגומא שיעשו להם. ועוד, כי גם אבני השוהם היו מוסבות משבצות זהב ולא קרא אותם מילואים. ועוד, שכבר אמרו רבותינו בגמרא (סוטה מח:): אבנים הללו אין מפרשין עליהם באיזמל, שנאמר "במילואותם" (להלן כח כ), ואם היה פירוש "במילאותם" שימלאו האבנים את הגומות, לא היה ראיה מכאן שלא לחרוץ בהן השמות באיזמל כלל. ועוד, כי עניין מושב האבנים שאמר הרב שהוא עשוי כמין גומא איננו כן, אבל הוא כדברי אונקלוס שתרגם מרמצן (שם), והוא שעשו מלמטה מושב כמידת האבן, ומוציאין ממנו מזלג שלוש השנים שיאחזו את האבן, מלשון חכמים ומפקי ליה ברמצא דפרזלא (נדה סב.), כגון דבזעא ברמצא דפרזלא (שבת קג.). וכן יעשו גם היום בכל אבן יקרה בטבעות, כדי שתתראה מכל צד ולא ייטמן יפיה והדרה בתוך הגומא.
תדע לך שהוא כן, שהרי שתי שרשרות זהב התחובות בשתי הטבעות שבחושן תקועים במשבצות שבכתפות האפוד (להלן כח כה), ואם המשבצות בתים הם למושב אבנים, היאך יתקעו בהן שרשרות, ומה ישמשו שם גומות שבהן. אבל הן מזלגות כמו שאמרנו, ונקבי השרשרות נכנסים בהן. וממנו לפי דעתי "כי אחזני השבץ" (שמואל ב' א ט), אנשים בידם הרמחים ובראשם מזלגות לתפוש הבורחים, כמו שאמר (שם ו) "והנה הרכב ובעלי הפרשים הדביקוהו". ופירוש "מוסבות משבצות" (להלן כח יא), שיעשה רמצי זהב סביב. ועל דעת אונקלוס, שאמר משקען (שם), היו האבנים משוקעות בתוך הבתים, והיו יוצאין מהם רמצין מקיפין אותן ואוחזין בהן מלמעלה.
אבל עניין מלואים הוא, שתהיינה האבנים אבני שלמות, שנבראו כך, ולא תהיינה אבני גזית שנכרתו ממחצב גדול, או שנחצב מהן כלום, כי גם בתולדות ידוע שאין שלמות כוחות האבנים היקרות והסגולות שבהן, זולתי באבן אשר היא כחלוקי אבנים מן הנחל. ולכך תרגם אונקלוס אשלמותא, כי לשון מילוי כלים או גומא בתרגומו מילוי ממש, "ותמלא כדה" (בראשית כד טז) - ומליאה, וכן כולם, אבל כאן תרגם המילוי ללשון שלמות, וכן "מילא אותם חכמת לב" (להלן לה לה) - אשלים, כי איננו דבר שימלא כלי, אבל הוא שלימות, שהיו שלמים בחכמה, וזה טעם "ובחרושת אבן למלאת" (להלן לא ה), שידעו לפתח פיתוחי חותם באבנים במלאותם.
והנה באבני האפוד נאמר (להלן כח יא) "מעשה חרש אבן פיתוחי חותם תפתח את שתי האבנים על שמות בני ישראל", כי היו עושין חריץ בהם בכתיבת השמות, כאשר יעשו חרשי האבן. והנה לא היו במילואותם, אבל באבני החושן כתוב (להלן כח יז) "ומילאת בו מלואת אבן", וכתיב "יהיו במילואותם" (שם כ), והאבנים על שמות בני ישראל הנה שתים עשרה על שמותם (להלן לט יד), לא מעשה חרש. ולכן לא היה למשה רבינו עצה בהם זולתי בשמיר שהזכירו רבותינו, כמו שאמרו במסכת סוטה (מח:): אבנים הללו אין כותבין עליהן בדיו, שנאמר "פיתוחי חותם" (להלן כח כא), ואין מפרשין עליהן באיזמל, שנאמר "במילואותם" (שם כ), אבל מביא שמיר ומראה להן, והן נבקעין מאליהן. ו"במילואותם" לא נאמר אלא באבני החושן.
ולא תחוש למה שהוזכר באגדה (גיטין סח.): איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד, שהחושן יקראו לו אפוד בדרך העברה, מפני שהוא מחובר בו, וכתיב נמי "הגישה האפוד" (ש"א כג ט), ובחושן היו שואלין. והנה פירוש הכתוב אבני שוהם שלוש: שתים לאפוד ואחת לחושן, ואבני מילואים לחושן. ואם היה דעת רבותינו שיהיו גם אבני האפוד מילואים, מן הכתוב הזה, יהיו לאפוד ולחושן שניהם, אבני שהם ואבני מלואים.

1.

מה בין רש"י לרמב"ן בפירוש מילה זו? באר את דעתם בעזרת שני ציורים!

2.

מה הן טענות הרמב"ן נגד רש"י?

3.

מה פירוש הפסוק "אחזני השבץ" (שמואל ב' א'), לפי הרמב"ן?

פסוק ח'

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"

ספר החינוך:

מצות עשה לבנות בית לשם ה', כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנות אליו, שנאמר "ועשו לי מקדש".
משורשי מצוה זו... דע בני כי כל אשר יגיע אצל ה' בעשות בני אדם מצוותיו איננו רק שחפץ ה' להיטיב לנו ובהיות האדם מוכן ומוכשר בעשיית אותן המצוות לקבל בטובה, אז ייטיב אליו ה'. ועל כן הודיעם דרך טוב להיותם טובים, והיא דרך התורה כי בה יהיה האדם טוב. נמצא כל המקבל מצוותיו השלים חפצו, כאשר הוא ראוי אז לקבל טובתו... ופרשה אחת נכתבה בתורה להודיענו עיקר זה לבד: "ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך" עד "לטוב לך" (דברים י' י"ב-י"ג) כלומר איננו שואל מעמך דבר לעשותך מצוותיו רק שרצה להיטיב לך. ומה שכתוב אחריו: "הן לה' אלוקיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה" וכו', כלומר: איננו צריך למצוותיך, רק מאהבתו אותך לזכותך... ומעתה בהיות הנחת דעתך על זה בעניין מצוותיו, תחייב אותנו לאמר כי בניין בית לשם ועשותנו בו תפילות וקרבנות אינו אלא הכל להכין הלבבות לעבודתו, לא מהיותו צריך לשבת בין אנשים. ואם ארזי לבנון יבנוהו או ברותים, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלו אותו, אף כי הבית אשר בנו בני אדם חלילה... הכל להכשיר גופותינו, כי הגופות יוכשרו על ידי פעולות, וברבות הפעולות הטובות והתמדתן – מחשבות הלב מיטהרות ומזדככות, וה' חפץ בטובתן של בריות. ועל כן ציוונו לקבוע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות לטהר שם את מחשבות בני אדם ולתקן לבבנו אליו בו...

אברבנאל:

...היתה כונתו יתברך במעשה המשכן וכליו שלא יחשבו שעזב ה' את הארץ, ויאמרו שבשמים כסאו, והוא מרוחק מבני אדם. וכדי להסיר מלבם האמונה הכוזבת הזאת, ציוה שיעשו לו משכן, כאילו הוא ישכון בתוכם, שיאמינו כי אל חי בקרבם והשגחתו העליונה דבקה עמהם. וזה עניין "ושכנתי בתוך בני ישראל"... "השוכן איתם בתוך טומאותם"... שכולו משל ומליצה להשראת שכינתו ולדבוק השגחתו בהם... וציוה לשים הכיור וכנו כמזהיר אותו: "רחצו הִזכו הסירו רע מעלליכם". ומזבח העולה – לשרוף שמה תאוותיהם הגשמיות ויצרם הרע; ובהיכל היה שולחן ומנורה ומזבח  הקטורת – כאלו כלים לשרת לפני מלכו של עולם, לא שהיה הוא יתברך צריך לדבר מכל זה, חלילה וחס, אלא להשריש בנפשותם כי ה' אלוקים מתהלך בקרב מחניהם. וכמו שאמר על דרך השיר (שיר השירים) "הנה זה עומד אחר כותלנו... מציץ מן החרכים" כל מחשבותיהם. וזו עצמה היתה כונת מאמרו (ישעיה סו) "השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי" – אין בית למשכן אשר אני צריך אליהם כי "את כל אלה ידי עשתה", אבל ציויתי לעשותם כדי להשריש בלבם השגחתי. והוא אומרו: (שם) "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי".

שד"ל:

אחרי שקיבלו עליהם המשפטים והתורות, והיה ה' בישורון מלך, ראוי שיעשו לו מקדש, כאילו מלכם שוכן בתוכם, כי יהיה סיבה חזקה לשמירת האחדות באומה והתמדת דבקותה בתורה.

ורש"י:

ד"ה ועשו לי מקדש: ועשו לשמי בית קדושה.

מה הפרובלימה שבה עוסקים המפרשים הנ"ל, ומה הן דרכי פתרונה?

באר את התרשים הזה ונמק לפי פרק כ"ו פסוקים ל"א-ל"ז: "וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים וְנָתַתָּה אֹתָהּ עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים מְצֻפִּים זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב עַל אַרְבָּעָה אַדְנֵי כָסֶף וְנָתַתָּה אֶת הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן וְעָשִׂיתָ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם וְעָשִׂיתָ לַמָּסָךְ חֲמִשָּׁה עַמּוּדֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב וְיָצַקְתָּ לָהֶם חֲמִשָּׁה אַדְנֵי נְחֹשֶׁת" (אין צורך להעתיק את התרשים, אלא לקרוא בשם לדברים המסומלים ע"י אותיות). היעזר בדברי רש"י לפסוקים ל"ה-ל"ו: ד"ה ושמת את השולחן: שולחן בצפון משוך מן הכותל הצפוני שתי אמות ומחצה, ומנורה בדרום משוכה מן הכותל הדרומי שתי אמות ומחצה, ומזבח הזהב נתון כנגד אויר שבין שולחן למנורה משוך קמעא כלפי המזרח. וכולם נתונים מן חצי המשכן ולפנים, כיצד? אורך המשכן מן הפתח לפרוכת עשרים אמה, המזבח והשלחן והמנורה משוכים מן הפתח לצד מערב עשר אמות. ד"ה ועשית מסך: וילון שהוא מסך כנגד הפתח כמו (איוב א) "שכת בעדו" לשון מגין. ד"ה רוקם: שם האומן ולא שם האומנות, ותרגומו עובד צייר ולא עובד ציור, מידת המסך כמדת הפרוכת עשר אמות על עשר אמות.