פסח

הערה: רצוי שתענה הפעם על כל השאלות מפאת חשיבותן. לאלה שאין להם הפנאי הדרוש לכך: ענו על השאלות ג, ד, ו ולחלק מן ב.

פסוק ג'

"דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת"

רש"י:

ד"ה דברו אל כל: (מכילתא) וכי אהרן מדבר, והלוא כבר נאמר "אתה תדבר"? אלא חולקין כבוד זה לזה, ואומרים זה לזה: למדני. והדיבור יוצא מבין שניהם, כאילו שניהם מדברים.

ד"ה אל כל עדת: (מכילתא) דברו היום בראש חודש, שיקחוהו בעשור לחודש הזה - פסח מצרים מקחו בעשור ולא פסח דורות (פסחים צו).

ד"ה שה לבית אבות: (שם) למשפחה אחת. הרי שהיו מרובין יכול שה אחד לכולן? תלמוד לומר "שה לבית".

1.

העתק את הפסוק בסימני פיסוק בהתאם לפירוש רש"י.

2.

באר את ההבדל בין בית אבות ובין בית.

3.

באר את הביטויים ברש"י: "מקחו", "פסח מצרים", "פסח דורות".

רש"י, פסוק ג':

ד"ה שה לבית אבות: (שם) למשפחה אחת הרי שהיו מרובין יכול שה אחד לכולן תלמוד לומר שה לבית.

פסוק ז':

ד"ה ולקחו מן הדם: זו קבלת הדם יכול ביד תלמוד לומר אשר בסף.

פסוק י"ב:

ד"ה כל בכור בארץ מצרים: אף בכורות אחרים והם במצרים ומניין אף בכורי מצרים שבמקומות אחרים תלמוד לומר (תהילים קלו) למכה מצרים בבכוריהם.

פסוק ט"ו:

ד"ה מישראל: שומע אני תיכרת מישראל ותלך לה לעם אחר תלמוד לומר במקום אחר מלפני בכל מקום שהוא רשותי.

פסוק י"ח:

ד"ה עד יום העשרים ואחד: למה נאמר והלוא כבר נאמר שבעת ימים לפי שנאמר ימים לילות מניין תלמוד לומר עד יום האחד וגו'.

להבנת הסגנון המיוחד של מדרש הלכה העתק בסימני פיסוק את דברי רש"י הנ"ל. (הערה: את דברי הכתוב המצוטטים יש להביא במרכאות). באר את הביטויים: "יכול"; "תלמוד לומר"; "מניין".

פסוק ו'

"וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם"

רש"י:

ד"ה והיה לכם למשמרת: זה לשון ביקור, שטעון ביקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה. ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, מה שלא ציוה כן בפסח דורות? היה ר' מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר (יחזקאל טז) "ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים" - הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר (שם) "ואת ערום ועריה", ונתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר "מתבוססת בדמיך" (שם) - בשני דמים. ואומר (זכריה ט) "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו". ושהיו שטופים באלילים אמר להם "משכו וקחו לכם" - משכו ידיכם מאלילים, וקחו לכם צאן של מצוה.

קרא יחזקאל פרק ט"ז פסוקים ה'-י"ב. מה מסמלים דברי נבואה אלה, אם נפרשם כפשוטם, ואיזה רעיון מכניס לתוכם ר' מתיא בן חרש? (פרש בפרט את הביטוי 'ערום ועריה', לפי פשוטם ולפי מדרשם).

פסוק מ"ו

"וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ"

ואלה דברי ספר החינוך, בדבר מצווה זו:

שלא לשבור עצם מכל עצמות הפסח, שנאמר "ועצם לא תשברו בו". משורשי המצוה לזכור נסי מצרים, כמו שכתוב באחרות. וגם זה גזעו מן השורש הנזכר, שאין כבוד לשרים ויועצי ארץ לגרר עצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות המעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה השעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושים נקבע בנפשותינו הדבר לעולם. ואל תחשוב בני, לתפוש על דברי ולאמר: למה יצוה אותנו ה' יתברך לעשות כל זה לזכרון אותו הנס, והלוא בזיכרון אחד יעלה הדבר במחשבותינו ולא יישכח מפי זרענו? כי לא מחכמה תתפסני על זה, ומחשבת הנוער ישיאך לדבר כן. ועתה בני אם בינה שמעה זאת, והטה אוזנך, ושמע אלמדך להועיל בתורה ומצוות. דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחרי מעשיו שהוא עושה בהם אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ומצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות, ואפילו אם יהיה האדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסוק תמיד בדברים של דופי כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו כל היום באותה אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעולותיו, כמו שאמרנו.
ועל כן אמרו חכמינו ז"ל: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו וליהות בהן כל עסקינו, להטיב לנו באחריתנו, כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד. ורמזו זכרונם לברכה על זה מאמרם (מנחות מ"ג ב) כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפילין בראשו, מובטח לו שלא יחטא, לפי שאלה מצוות תמידיות ונפעל בהן תמיד. לכן אתה ראה גם ראה מה מלאכתך ועסקיך, כי אחריהם תימשך, ואתה לא תמשכם. ואל יבטיחך יצרך לומר: אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת אלהים, מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים לשבת בשווקים וברחובות להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות וכיוצא בדברים שאין מביאים עליהם אשמות וחטאות, הלוא גם לבב כמוהם. קטני עבה ממתניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם? אל, בני, הישמר מפניהם, פן תילכד ברשתם. רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם, ואתה את נפשך תציל, ואחר דעתך זה אל יקשה עליך מעתה ריבוי מצוות בעניין זכירת ניסי מצרים, שהוא עמוד גדול בתורתנו, כי ברבות עסקינו בהם נתפעל אל הדרך כמו שאמרנו.

מה טעם מצווה זו, לפי דברי ספר החינוך? מהי, לדעתו, בכלל הדרך החינוכית שבחרה בה התורה, ולאיזו דרך חינוכית הוא מתנגד?

מה קשה לרש"י: א) פסוק ט': ד"ה כי אם צלי אש: למעלה גזר עליו במצות עשה, וכאן הוסיף עליו לא תעשה - "אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש". ב) פסוק י"ב: ד"ה ובכל אלהי מצרים: של עץ נרקבת, ושל מתכת נמסת וניתכת לארץ. ג) פסוק י"ג: ד"ה וראיתי את הדם: הכל גלוי לפניו, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצוותי, ופוסח אני עליכם. ד) פסוק ט"ו: ד"ה הנפש ההיא: כשהיא בנפשה ובדעתה, פרט לאנוס. ה) פסוק מ"ט: ד"ה תורה אחת: (מכילתא) להשוות גר לאזרח אף לשאר מצוות שבתורה.

פרק י"ג פסוק ח' 

"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"

ראב"ע:

ד"ה בעבור זה: אמר רבי מרינוס: פירוש "בעבור זה" היה ראוי להיותו הפוך - זה בעבור שעשה ה' לי. והביא רבים כמוהו לדעתו. ולפי דעתי אין אחד מהם נכון. כי איך נהפוך דברי אלהים חיים, וטעם הפסוק היפך מחשבתו. כי אין אנו אוכלים מצוות בעבור זה, רק פירוש "בעבור זה" -בעבור זאת העבודה שהוא אכילת המצה, ולא ייאכל חמץ. שהוא תחילת המצוות שציוה לנו השם. עשה לנו השם אותות, עד שהוציאנו ממצרים. והטעם לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו, ככתוב "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה", וכתוב "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים".

רש"י:

ד"ה בעבור זה: בעבור שאקיים מצוותיו כגון פסח מצה ומרור הללו.

רמב"ן:

ד"ה זה עשה ה' לי: בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים -  וכן "והודעת להם את הדרך ילכו בה" (להלן יח כ), ורבים כן. יאמר, כי בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים, אני עובד את העבודה הזאת, כעניין שאמר למטה (בפסוק טו) "על כן אני זובח לה' כל פטר רחם". 

מהו ההבדל העקרוני בין פירוש ר' מרינוס ובין פירוש ראב"ע? כדעת מי מהם דעת רש"י ודעת הרמב"ן?