הברכות

הערה: ענה על א ו-ב, ובחר לך שתי שאלות מן ג ושתיים מן ד.

השאלות הקשות יותר: ג  ב, ג ד, ג 4, ד 2.

פסוק ו'

"בְּסֹדָם"

רש"י:

(בראשית רבה) זה מעשה זמרי. כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה ואמרו לו: זו אסורה או מותרת? - אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך? אל ייזכר שמי בדבר, שנאמר "זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני", ולא כתב בן יעקב.

רשב"ם:

יהי רצון שלא תהא נפשי בעצתם, כי כל אל שבתורה להבא הן או קללה או בקשה או ציווי לא יימצא אל לשעבר, לכן אין לפרש לא באה נפשי.

פסוק ט'

"גּוּר אַרְיֵה"

רש"י:

על דוד נתנבא בתחילה "גור" - (ש"ב ה) בהיות שאול מלך עלינו אתה המוציא והמביא את ישראל, ולבסוף "אריה" - כשהמליכוהו עליהם, וזהו שתרגם אונקלוס שלטון יהא בשרויא בתחלתו.

רשב"ם:

כמו והנה כפיר אריות. הנער קרוי גור, כדכתיב "בתוך כפירים רבתה גוריה", לפי שהוא קל וגיבור יותר מאריה זקן ממשיל את יהודה לגור אריות.

פסוקים ט"ז-י"ז

(ברכת דן).

רש"י:

ד"ה דן ידין עמו: ינקום נקמת עמו מפלשתים, כמו "כי ידין ה' עמו".

ד"ה כאחד שבטי ישראל: כל ישראל יהיו כאחד עמו, ואת כולם ידין ועל שמשון ניבא נבואה זו, ועוד יש לפרש "כאחד שבטי ישראל" - כמיוחד שבשבטים, הוא דוד שבא מיהודה.

ד"ה הנושך עקבי סוס: כך דרכו של נחש. ודימהו לנחש הנושך עקבי סוס ויפול רכבו אחור, שלא נגע בו. ודוגמתו מצינו בשמשון (שופטים טז) "וילפת וגו' את שני עמודי התווך" וגו', ושעל הגג מתו. 

רשב"ם:

ד"ה דן ידין עמו: המפרש על שמשון לא ידע בעומק פשוטו של מקרא כלל. וכי יעקב בא להתנבאות על אדם שנפל ביד פלשתים, וינקרו את עיניו, ומת עם פלשתים בענין רע. חלילה חלילה. אך על שבטו של דן נתנבא, שהוא מאסף לכל המחנות וגם ביהושע כתיב "והמאסף הולך אחר הארון". ולפי שהיה הולך כל הימים בין בימי משה בין בימי יהושע אחר כל הדגלים, והיה צריך להילחם עם כל האומות הרודפים אחריהם לזנב כל הנחשלים אחריהם בדרך ולהינקם מן האומות כי גיבורים היו. לכך אמר יעקב "דן ידין עמו" - ינקום נקמת עמו כאחד כל שבטי ישראל היה נוקם נקמתם ומשמרם מרודפיהם כמו "כי ידין ה' את עמו" וגו'. "דם עבדיו יִקום ונקם ישיב לצריו" וכמו "ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה".

ד"ה יהי: שבטו של "דן נחש עלי דרך" - להרוג את האומות.

ד"ה ויפול רוכבו: האויבים נופלים לפניו.

מה ההבדל בין רש"י ורשב"ם בתפיסתם הכללית של הברכות?

הפרק הזה, כרוב המקומות הפיוטיים בכתבי הקודש, פסוקיו בנויים בדרך ההקבלה (כפל העניין במילים שונות).

1.

העתק את הפסוקים שבפרק זה שיש בהם הקבלה, באופן שחלקי הפסוק המקבילים יהיו כתובים זה מתחת לזה. דוגמה: אוסרי לגפן          עירה                  ולשרקה      בני אתונו

2.

מהי שיטתו של ראב"ע, ומהי שיטתו של המלבי"ם בפירוש המקומות המקבילים? עיין ראב"ע, פסוק ג': ד"ה יתר שאת: ראוי היית ליתרון על הכל שתהיה נישא. ד"ה ויתר עז: כפול בטעם כדרך כל הנבואות. (עיין גם רשב"ם, פסוק ג': כוחי וראשית אוני ויתר שאת ויתר עוז: דיבור אחד הוא. דרך המקראות לכפול דבריהם). פסוק ו': ד"ה בסודם אל תבוא נפשי: אמר ר' משה הכהן ז"ל כי כבודי כמו ונפשי. ורבים בספר תהלות כמוהו. ויפה פירש כי הטעם הוא כפול, כדרך הנבואות "שאל אביך..." "מה אקוב..." והנה בסודם כמו בקהלם, ותבוא כמו תחד, ונפשי כמו כבודי. פסוק ז': ד"ה ועברתם: כפול הטעם. פסוק י"א: ד"ה ולשורקה: כפול כי היא כגפן ועיר כאתון גם כן. ד"ה ובדם ענבים סותה: ויש אומרים שהוא כמו כסותו. מלבי"ם, פסוק ג': מצד שבכור אתה יש לך יתר שאת – התנשאות וגדולה, ומצד שאתה ראשית אוני יש לך יתר עז – כוח הגוף. פסוק ו': בסודם: תחילה כשהיה הדבר סוד אצלם (יענו את שכם במרמה) לא היה על פי עצתי, ואחר כך בקהלם, כאשר נקהלו ויבואו על העיר בטח ויהרגו את כל זכר, שאמרו שעשו זה להציל כבודי (הכזונה יעשה...) לא היה זה לי לכבוד. פסוק ז': ארור אפם... ויש הבדל בין אף ובין עברה, שאף הוא שקוצף על מי שחטא כנגדו, ועברה אם על ידי זה שולח את חרונו גם על מי שלא חט,א עד שעובר הגבול. ונגד שכם בן חמור היה אף, ונגד אנשי שכם היה עברה. מה יש לאמר לזכותה של כל אחת משתי השיטות?

1.

מה קשה למפרשים: א.  לרש"י: ד"ה אל תחד כבודי: כבוד לשון זכר הוא, ועל כורחך אתה צריך לפרש כמדבר אל הכבוד ואומר: אתה, כבודי, אל תתיחד עמהם כמו (ישעיהו יד) "לא תחד אתם בקבורה". ב. לרש"י: ד"ה שמעון ולוי אחים: בעצה אחת על שכם ועל יוסף "ויאמרו איש אל אחיו וגו' ועתה לכו ונהרגהו", מי הם? אם תאמר: ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו. אם תאמר: בני השפחות, הרי לא היתה שנאתן שלימהף שנאמר "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה" וגו', יששכר וזבולן - לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם. על כורחך שמעון ולוי הם שקראם אביהם אחים. ג. לרש"י: ד"ה כי באפם הרגו איש: אלו חמור ואנשי שכם, ואינם חשובין כולם אלא כאיש אחד, וכן הוא אומר בגדעון (שופטים ו) "והכית את מדין כאיש אחד", וכן במצרים "סוס ורוכבו רמה בים" זהו מדרשו, ופשוטו אנשים הרבה קורא איש כל אחד לעצמו באפם הרגו כל איש שכעסו עליו וכן (יחזקאל י"ט) "וילמד לטרוף טרף אדם אכל". (אולי תזכור דבר דומה בחומש בראשית?) ד.  לראב"ע, פסוק ז': ד"ה ארור אפם כי עז: דרך נבואה, או דרך תפילה שיחסר אפם וטוב להם, כי ארור היפך ברוך, וכאשר הברכה תוספת הארירה מגרעת.

2.

מה פירוש המילה שור (פסוק ו')? לפי רש"י, ראב"ע, אונקלוס, רמב"ן (פסוק ה')? למה נמנע רש"י לפרשה כמשמעה? רש"י: ד"ה וברצונם עיקרו שור: רצו לעקור את יוסף, שנקרא שור, שנאמר "בכור שורו הדר לו". ראב"ע: ד"ה שור: חומה. וכן צעדה עלי שור. וכבר ביארתי בספר מאזנים כי החולם והשורק יתחלפו זה בזה. אונקלוס: תרעו שור סנאה. רמב"ן: ד"ה וטעם כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור: שעשו החמס באפם, שכעסו על שכם, וברצונם, שהם חפצים בו, לא פשע המומתים ולא חטאתם. ואמר אונקלוס כי טעם שור כמו שור בשורק, מן "בנות צעדה עלי שור" (להלן פסוק כב). ותרגם בו עוד סנאה, מן "ותבט עיני בשורי" (תהלים צב יב). והטעם, שעקרו עיר מוקפת חומה, את טפם ואת נשיהם, אחרי הורגם אנשיה. ויהיה "עקרו" מן "ועקרון תיעקר" (צפניה ב ד). ואחרים פירשו (רד"ק בשם ריב"א) כי שור גדול בבהמות רמז לחמור ושכם בנו נשיא הארץ, כמו "בכור שורו הדר לו" (דברים לג יז), "פרות הבשן אשר בהר שומרון" (עמוס ד א). וכן יכנו הכתובים השרים הגדולים באילים ועתודים. והנכון בעיני שהכתוב כמשמעו, אמר כי באפם הרגו כל איש באפם, וברצונם, אחרי ששככה חמתם בהריגת האנשים עקרו כל שור, רמז למקניהם וקניינם כל אשר בבית וכל אשר בשדה. והזכיר זה לומר כי בסודם לא באה נפשו בכל אלה אפילו לעקור להם מקנה וקניין ולבוז שללם כלל. ו"עקרו", מן "ואת סוסיהם תעקר" (יהושע יא ו). אך הכל לשון אחד ועניין אחד.

3.

רשב"ם, פסוק ו': ד"ה בסודם על תבוא נפשי: יהי רצון שלא תהא נפשי בעצתם, כי כל אל שבתורה להבא הן או קללה או בקשה או ציווי לא יימצא אל לשעבר .לכן אין לפרש לא באה נפשי.  נגד מי מן המפרשים מדבר הרשב"ם?

4.

"אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב" רש"י, פסוק ז': ד"ה אחלקם: אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במניין השבטים, והרי הם חלוקים. דבר אחר: אין לך עניים סופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד. רמב"ן, פסוק ה': ד"ה שמעון ולוי: ...ובעבור זה יחלקם ביעקב שלא יוסדו, ויפיצם בישראל שלא ייקהלו, ויהי להם כן, כי נחלת שמעון בתוך בני יהודה, כדכתיב (יהושע יט א) "ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה", והיו עריהם מחולקות זו מזו בכל שבט יהודה, ונחלת לוי, ערי מקלט, מנופצות בכל ישראל. ראב"ע: ד"ה אחלקם ואפיצם: והטעם שהם אלה ראויים שייפרדו ולא יתחברו יחדיו. והנה מצאנו כי גורל שמעון נפל בתוך נחלת בני יהודה. והנה הוא ברשות אחר. וגם עריו לא היו דבקים זו לזו, רק מפוזרות בינות גורל יהודה. גם כן לוי שהיו לו שמונה וארבעים עיר, והן מפוזרות בינות השבטים.. העמק דבר: אחלקם ביעקב: נצרך לפרקים מעט אנשים כאלה, אבל רובם במקום אחד קשה על כן אחלקם ביעקב שיחיו מעט מעט במקום אחד. מה הוסיף העמק דבר על דברי הראשונים, ומה המריצו לכך?

1.

מה קשה לרש"י? א.  פסוק ח': ד"ה יהודה אתה יודוך: לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים התחיל יהודה לסוג לאחוריו [שלא יוכיחנו על מעשה תמר] וקראו יעקב בדברי ריצוי יהודה לא אתה כמותם (בראשית רבה). והיכן מצינו דבר דומה לזה בחומש בראשית? (עיין גם שמות פרק י"ט פסוק ו'; במדבר פרק י"ד פסוק ל"ב). ב.  פסוק ט': ד"ה גור אריה: על דוד נתנבא - בתחילה "גור" - (ש"ב ה) בהיות שאול מלך עלינו אתה המוציא והמביא את ישראל, ולבסוף "אריה" - כשהמליכוהו עליהם, וזהו שתרגם אונקלוס שלטון יהא בשרויא בתחילתו.

2.

פסוק ט' "מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ" רש"י: ד"ה מטרף: ממה שחשדתיך ב"טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו", וזהו יהודה שנמשל לאריה. ד"ה בני עלית: סילקת את עצמך ואמרת "מה בצע" וגו', וכן בהריגת תמר שהודה "צדקה ממני". לפיכך "כרע רבץ" וגו' בימי שלמה (מ"א ה) "איש תחת גפנו" וגו'. רשב"ם: ד"ה מטרף בני עלית: אתה, יהודה בני, לאחר שתעלה מלטרוף טרף באומות ותכרע ותשכב בעירך, לא יבוא אויב להחרידך ולהקימך ממקומך. זהו עיקר פשוטו. והמפרשו במכירת יוסף לא ידע פשוטו של פסוק ולא בחילוק טעמים כלל. ספורנו: ד"ה מטרף בני עלית: אתה, יוסף בני, עלית מטרפו שלא טרף אותך באפו להמיתך אף על פי שהיה שונאך. מה פירוש המילים האלה לפי רש"י, רשב"ם וספורנו? נסה להבליט את ההבדל שבין רש"י ורשב"ם בהבנת כל הפסוק על ידי סימון בסימני פיסוק פעם לפי רש"י ופעם לפי רשב"ם.

3.

פסוק ט' "כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" שד"ל: מאמר אחד והוא לנסתר (עבר מגוף שני לשלישי), כי הרבה היה הדבר מפסיד, והיה השבח מתמעט, אם היה אומר מי יקימך.  מדוע?