הכנות יעקב

עצה טובה: בקשר לשאלה א, קרא ר' יהודה הלוי: "יונה נשאת על כנפי נשרים", גאולה לשבת בין פסח לשבועות, המשתמשת בסמלים שאולים מפרשתנו.

רמב"ן, פסוק ד':

ד"ה אל עשו אחיו ארצה שעיר: בעבור היות נגב ארץ ישראל על יד אדום, ואביו יושב בארץ הנגב, יש לו לעבור דרך אדום או קרוב משם, על כן פחד אולי ישמע עשו והקדים לשלוח אליו מלאכים לארצו, וכבר תפסוהו החכמים על זה אמרו בבראשית רבה (עה ג) "מחזיק באוזני כלב" וגו' (משלי כו יז). אמר לו הקדוש ברוך הוא: לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו "כה אמר עבדך יעקב".
ועל דעתי, גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים א ח), ומהם שבאו ברומה, והיא היתה סיבת נפילתם בידם, וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים (יוסיפון פרק סה).

פרק ט"ו פסוק י"ז:

ד"ה והנה תנור עשן ולפיד אש: ראה כאילו תנור עשן כולו ובתוכו לפיד אש בוערה, כעניין "עשן גדול ואש מתלקחת" (יחזקאל א ד), והעשן הוא הענן והערפל הנזכר במתן תורה (דברים ד יא), ולפיד האש בתוכו הוא האש האמור שם (ד לו) "ודבריו שמעת מתוך האש", וכתוב (שמות כד יז) "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת" וגו'. והנה השכינה עברה בין הבתרים. והוא הברית אשר היתה אתו מעולם. וזה טעם כרת ה' את אברם ברית, כי הקדוש ברוך הוא בעצמו העביר ברית בין הבתרים. והמשכיל יבין.

פרק ל"ג פסוק ח':

ד"ה מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי: הנה עבדי יעקב עשו כאשר ציוה אותם, ולא רצה לקבל מהם. או שהוא בגאוותו ועברתו לא דיבר עמם ולא שאלם למי אתה ואנה תלך, והם יראו מגשת אליו, ואמר עתה: מי לך כל המחנה הזה, כי חשב שהם ליעקב מדברי המלאכים הראשונים, או שאלה השלוחים הגידו כן במחנה עשו, או שאין אדם אחר בדרך ההוא להיות לו כן. וטעם מי לך כל המחנה הזה, כלומר מי זה לך שתשלח לו כל אלה, כלומר מי הוא הגדול אצלך שתשלח לו כל אלה, והוא ענהו: למצוא חן בעיני אדוני, כי אתה הגדול והאדון בעיני.

מה הם הרמזים לעתידו של עם ישראל – מעשה אבות סימן לבנים – שרואה הרמב"ן בפרשה זו?

נחלקו המפרשים בפירוש פסוק ז': "וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" אם בהליכה זו לטובה או לרעה התכוון. חלק את המפרשים לשני מחנות לפי זה, והשתדל לנמק את עמדת שניהם.

רש"י, פסוק ז':

ד"ה באנו אל אחיך אל עשו: שהיית אומר: אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו (ב"ר פ' ע"א).

פסוק ח':

ד"ה ויירא ויצר: ויירא - שמא ייהרג (ב"ר ותנחומא), ויצר לו - אם יהרוג הוא את אחרים.

רמב"ן, פסוק ז':

ד"ה וישובו המלאכים אל יעקב לאמר: השלוחים האלה עשו שליחותם, אבל לא סיפר הכתוב זה כי אין צורך. וטעם "וגם הולך לקראתך", לאמר כאשר אתה הולך לקראתו, כן הוא הולך לקראתך, ומהר תפגשו זה בזה.

פסוק ח':

ד"ה ויירא יעקב מאוד: בעבור שאמרו לו כי יצא עשו מעירו והוא בא לקראת יעקב, ועוד שלקח עמו אנשים רבים ארבע מאות, היה ירא לנפשו מאד כי אמר לא לקח כל אלה רק להילחם בי. והנראה בעיני בעניין הזה, כי עשו לא קיבל השלוחים כהוגן ולא השגיח עליהם, ואולי לא היו לפניו כי לא נתן רשות שיבואו לפניו וידברו עמו כלל, כי היה הכתוב מספר ששאל להם מה שלום אחי, ומה עניינו וענייני ביתו ובניו, וקראו לו בשלומו, ואמרו לו כי אני הולך לקראתו לראותו, והם היו מגידים כן ליעקב, והכתוב לא סיפר שיאמרו השליחים דבר בשם עשו, אבל עברתו שמורה בלבו, ולעשות לו רעה היה הולך בחיל הזה. והנה השלוחים חקרו במחנה וידעו כי הוא הולך לקראת יעקב. וזה טעם "וגם", כי אמרו "באנו אל אחיך אל עשו", ולא ענה אותנו דבר, ולא שלח לך דברי שלום, "וגם הולך לקראתך" בזרוע וחיל, ולכך הוסיף לו פחד על פחדו, "ויירא יעקב מאד ויצר לו". וכך אמרו רבותינו (ב"ר עה ז) כי השלוחים הכירו בו שנאה, אמרו: באנו אל אחיך אל עשו, אתה נוהג בו כאח, והוא נוהג עמך כעשו. אבל בסוף, כאשר ראה הכבוד הגדול שעשה לו יעקב, ואשר השפיל עצמו לפניו שהשתחוה ארצה שבע פעמים מרחוק עד גשתו אליו, נכמרו רחמיו, וחשב כי הוא מודה בבכורתו ובגדולתו עליו, כאשר פירשתי (לעיל בפסוק ה), והתנחם בזה, כי הלבבות לה' המה לכל אשר יחפוץ יטה אותם.

רשב"ם, פסוק ז':

ד"ה באנו אל אחיך אל עשו: ומצאת חן בעיניו, כאשר אמרת "וגם הנה הוא" מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך "הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו" - לכבודך. זהו עיקר פשוטו. וכן גם "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו".

פסוק ח':

ד"ה ויירא יעקב: בלבו, אף על פי שהראה לשלוחים כי לכבודו מתכוין הוא, לא האמין שמחשבת עשו לטובה אלא לרעה.

ד"ה ויצר: מגזרת "צרור את המדינים". וכן הוא "ותקל גברתה" - מן קלל.

ד"ה ויחץ: מן "אשר חצה משה".  

ספורנו, פסוק ז':

ד"ה וגם הולך לקראתך: לא בלבד ראינו שלא היתה בעיניו כל בשורה מוצאת כאשר הגדנו את עשרך אבל גם הולך לקראתך עם ד' מאות איש, ואין זה אלא להילחם כעניין "ויצא אדום לקראתו בעם כבד".

האברבנאל, מקשה על פסוק ח' "וירא ויצר לו":

הנה ה' במראה הסולם הבטיח "והנה אנכי עמך", ואיך היה יעקב מסופק בנבואתו?

וזו תשובת האברבנאל:

פחד יעקב יראתו מעשו לא היו מחולשת אמונתו, כי באמת לבו בטוח בה'. אבל היה פחדו כדרך הגיבור האמתי, שבהיכנסו למלחמה יפחד מהמות וירגיש בסכנה, אבל מפני המעלה יבזה בחיים ויבחר המות היפה, וכמו שזכר הפילוסוף בספר המידות. ומי שייכנס למלחמה בחושבו שלא ימות, לא ייקרא גיבור, כמו שמי שיתן צדקה להבזות הממון בעיניו לא ייקרא נדיב, כי לא יעשה זאת לטוב בחירתו, אלא מפני היותו בזה הממון. ולכן ראוי לגיבור שיתעצב מן המות, ועם כל זה יבחר בה מצד המעלה... וכן היה עניין יעקב, כי אם היה בלתי ירא מעשו שיהרגהו ויהרוג את נשיו ובניו, הנה בלכתו אליו לא היה מורה על בטחונו של ה', ובייעודיו כי היה הולך אליו לחשבו כי יתנהג אתו כאח. אבל עתה ששיער בשנאתו אותו וידע זה בבירור עד שהכוח החיוני שבו התפעל מזה, כי פחד, ועם כל זה שכלו המנהיג את הכוח המתעורר אשר לו, כמו שראוי לבעל המעלה, גער בו על פחדו והתאמץ והלך לקראת אחיו – זה באמת ראוי להיקרא מאמין בנבואתו ובוטח ביעוד אלוקיו.

רש"י, פסוק י"א:

ד"ה קטנתי מכל החסדים: (שבת לג) נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי. לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי להימסר ביד עשו.

רמב"ן, פסוק י"ג:

ד"ה ואתה אמרת היטב איטיב עמך: אף על פי שהיתה פחדתו פן יגרום החטא, אמר עשית עמדי חסדים גדולים, שלא הייתי ראוי להם, כל שכן שיש לעשות עמי חינם החסד הזה אשר הבטחתני עליו, שתיטיב לי ותרבה את זרעי, ואין חטאי ראוי למנוע ממני הטובה אשר הבטחתני בה, כי גם מתחילה לא הייתי ראוי לה, אם עוונות תשמור לי, ולא הבטחתני עליה בעבור מעשי, רק בחסדיך הרבים.
ויש אומרים כי יעקב היה חומל על בניו ועל ביתו פן יכה אותם עשו, כי לא היה יודע בהבטחת "והיה זרעך כעפר הארץ", אם על אלה או על אחרים, כי ייתכן שיימלט הוא לבדו וירבה עוד זרעו. ואיננו נכון בעיני, כי אם היתה זאת מחשבתו, איך אמר בתפלתו: "ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך". ועוד, כי שם נאמר לו "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך", ואם יהיו בניו נופלים בחרב אחיו, אין ההבטחה הזאת קיימת. ולזה ירמוז באמרו "היטב איטיב עמך", וכן "ואיטיבה עמך", כי כל זה ממה שנאמר לו (לעיל לא ג) "ואהיה עמך". אבל הכל מיראת חטא, כי דרך הצדיקים לירא תמיד. והיה מתירא אולי אפילו משיצא משם חטא בבואו בברית עם לבן עובד עבודה זרה או בדבר אחר. ושגיאות מי יבין.

איך עונים על שאלת האברבנאל רש"י והרמב"ן? במה שונה תשובת האברבנאל מתשובות המפרשים דלעיל?

פסוק ט'

"וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה"

רש"י:

על כורחו כי אלחם עמו. התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה, לדורון - "ותעבור המנחה על פניו", לתפילה - "אלהי אבי אברהם", למלחמה - "והיה המחנה הנשאר לפליטה".

רמב"ן:

על דרך הפשט, אמר זה באולי, כי אמר אולי יינצל המחנה האחד, כי בהכותו האחד יברחו האחרים, או תשוב חמתו, או תבוא להם הצלה מאת השם. וכן אמרו בבראשית רבה (עו ג): לימדתך תורה דרך ארץ - לא יניח אדם כל ממונו בזוית אחת. ורש"י כתב: "והיה המחנה הנשאר לפליטה" - על כרחו כי אלחם עמו. התקין עצמו לשלושה דברים: לתפילה ולדורון ולמלחמה. וראיתי במדרש (קה"ר ט יח): מה עשה? - זיינם מבפנים והלבישם בגדים לבנים מבחוץ, והתקין עצמו לשלושה דברים. וכן עיקר. והכונה בזה, כי יעקב יודע שאין זרעו כולו נופל ביד עשו, אם כן יינצל המחנה האחד על כל פנים. וגם זה ירמוז שלא יגזרו עלינו בני עשו למחות את שמנו, אבל יעשו רעות עם קצתנו בקצת הארצות שלהם, מלך אחד מהם גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו, ומלך אחר מרחם במקומו ומציל הפלטים. וכך אמרו בבראשית רבה (עו ג): "אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו" - אלו אחינו שבדרום, "והיה המחנה הנשאר לפלטה" - אלו אחינו שבגולה. ראו כי גם לדורות תרמוז זאת הפרשה.

ראב"ע:

אולי יהיה שיברחו. או תישוך חמת אחיו בהכותו המחנה האחת או יבוא להם ריוח והצלה מהשם, וכמוהו "אם תחזק ארם ממני והיית לי לישועה". ומה שאמר רבינו שלמה, שיהיה לפליטה בעל כורחו הוא דרך דרש. ואם השם אמר לו "והיה זרעך כעפר הארץ" - לא ידע אם על אלה או על אחרים. כי הנה יוסף כאשר נמכר היה יעקב חי, והוא לא ידע, כי אין הנביא יודע הנסתרות אם לא יגלה לו השם. ואלישע אמר "וה' העלים ממני". גם זאת תשובה לשואלים איך פחד יעקב, והשם הבטיחו. והוא אומרו "ואהיה עמך". גם זה פירוש "ואיטיבה עמך". שייתכן שיימלט הוא לבדו. ועוד ידענו כי כל עוון קטן וגדול כנגד העושה. על כן העוון הקל לגדול ייקרא גדול. ויעקב פחד שמא חטא או שגג במחשבתו, ובעבור זה לא יהיה השם עמו. ואל תתמה כי הנה משה, שאין למעלה ממנו, והוא שלחו להוציא את ישראל ממצרים, בעבור שגגתו שלח מלאך להמיתו.

1.

מה קשה לרש"י?

2.

מה ההבדל בינו ובין הרמב"ן?

3.

איך הבין הראב"ע את דברי רש"י?

פסוק ז'

"וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה"

קרא רש"י:

לענות את הבתולות, שהאומות גדרו עצמן מן העריות על ידי המבול (בראשית רבה) .

 ורמב"ן:

לענות הבתולות שהאומות גדרו עצמן מן העריות מפני המבול, לשון רש"י. ולא ידעתי זה, כי הכנענים שטופים בעריות ובבהמה ובזכור, דכתיב (ויקרא יח כז) "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם", ולא התחילו בהן באותו הדור. ובימי אברהם ויצחק היו יראים פן יהרגו אותן לקחת נשיהם. אבל "וכן לא יעשה" נמשך עם בישראל, "כי נבלה עשה בישראל וכן לא יעשה" - בהם. על כן אמר בישראל, כי איננה נבלה בין הכנענים. ואונקלוס אמר לא כשר לאיתעבדא, לומר שהוא אסור, ולכך היא נבלה בישראל.

באר את הנימוקים של רש"י לפרש את המילים האלה על פי מדרש בראשית רבה. עיין גם ראב"ע, פסוק כ"ה: ד"ה ביום השלישי: ...וזה המעשה אשר עשו שמעון ולוי, לדעת אחיהם עשו כדתיב "במרמה". ובני יעקב הם כולם. וחרה אף יעקב על שמעון ולוי בעבור שהם הרגו אנשי שכם. (עיין גם רמב"ם הלכות מלכים פרק ט, הלכה י"ג).

מה ההבדל בין הצעת חמור ליעקב (ח'-י') ובין הצעתו לבני עירו (כ"א-כ"ג)?

רשות ולא חובה – מועיל למתחילים:

1.

פסוק י' "וּסְחָרוּהָ" רשב"ם: החי"ת גורמת הקמ"ץ, וכן מן "גאול יגאלנו", מן "שחט שחטוהו", מן "שאל וישאלוני משפטי צדק", מן "בחר בחרוהו", מן "פעל יפעלוהו". מה קשה כאן לרשב"ם?

2.

פסוק י"ט "וְלֹא אֵחַר" ראב"ע: איננו בדקדוק כמו "ואחר עד עתה", רק מן הבנין הכבד הדגוש, והוא פועל עבר על משקל "ברך נבות". תרגם את דברי הראב"ע למונחים דקדוקיים של ימינו.

3.

פסוק כ"ב "יֵאֹתוּ" ראב"ע: מגזרת "כי לך יאתה". והנוח הנעלם אחר האות המשרת תחת פ"א הפועל. מה פירוש דברי הראב"ע? מה הוא הנוח הנעלם? עיין גם ראב"ע, פרק ל"ב פסוק ה': ד"ה ואחר: האל"ף סימן המדבר והנוח הנעלם שהוא אחריו תחת אל"ף השורש. וכן "אני אוהבי אהב". כי כבד על הלשון להוציא ב' אלפי"ן, והוא מהבניין הקל.