ה"ערכך"

גיליון זה הוא המשכו של גיליון בהר-בחוקותי תשכ"ו, שעסק בפסוק א' של פרקנו ובעיקר בפירוש המילים "יפליא" ו"ערכך". עיין שם וצרפהו לגליוננו.

יבמות ק"ט ע"ב:

ר' נתן אומר: הנודר – כאלו בנה במה (רש"י: בשעת אסור הבמות) והמקיימו – כאילו הקריב עליה קרבן.

(רש"י:

על הבמה, שעבר עליו שתי עברות, אלא ילך אצל חכם ויתירנו, שלא יהא רגיל בכך).

ר' יצחק עראמה "עקדת יצחק", השער השבעים ואחד, פרשת בחקותי (בהקדמתו לפרקנו):

... והנה לפי שהיה הדבר מיוחד לבעלי השכל (=שאין משותפים בכח הדיבור בעלי חיים, כמו שהם משותפים עמו בהיותו "זן וצומח ומרגיש"), כי הוא שליח השכל ומליצו המעיד על שולחו, היה מן הראוי שיהיה שלוחו כמותו, בתכלית הדיוק וההזהר, שלא יתפשט כי אם בדבר אשר יאמר אותו השכל, ואין צריך לומר, שלא ינבל את פיו ולא יטמא אותו בדברי הנבלות, כמו שאמר הרב המורה: מאמר ג', פרק ח': שזה הדיבור בלשון הוא מסגולת בני אדם וטובה גמלה ה' לאדם להבדילו בה משאר בעלי החיים, כמו שאמר (שמות ד') "מי שם פה לאדם" ואמר הנביא (ישעיה נ' ד') "ה' אלקים נתן לי לשון למודים" ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא אשר ניתנה לנו לשלמות ללמוד וללמד – בגדולה שבחסרונו ובחרפה השלמה עד שנאמר, מה שיאמרוהו הגויים הסכלים הזונים בשיריהם... לא כמו שנאמר להם: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".
אמנם בהשתמש בו על דרך השלוח וכאשר יעלה על רצון משלה הנה הוא לא יקרא "דיבור" ולא בעליו "מדבר", אלא – מסקל באבנים. וכבר ישתתף לגעיית בעלי החיים המזיקים או לצפצוף העופות שאין בהם ממש.
ומה גם עתה צריך להזהר מאד מאד מהדיבור נגד פני עליון בדבר מן הדברים אשר לא לרצון יהיו לפניו כמו שאמר החכם (קהלת ה') "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוקים, כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים".
יאמר, כי אחר שכאשר גבהו שמים על הארץ כן גבהו דרכיו מדרכינו ואין לנו בו אפילו אומדנא, השתדל שיהיה הדיבור מוגבל והיותר מצומצם ומועט שאפשר, כי ברב דברים לא יחדל פשע.
ומזה יש ענין גדול בדברי הנדרים, אשר ידרו האנשים לשלם לו יתברך, כי היותר משובח הוא שלא ידור כלל, לפי שהנודר לא ימנע שידור (א) או בדבר מצוה (ב) או בדבר הרשות. ואם היה בדבר מצוה הנה לא ימנע משידור וישלם או שידור ולא ישלם.
הנה מבואר, שכאשר ידור אדם נדר בדבר מצוה, שהוא מודה בנדרו, שהוא אינו מושבע ועומד עליו, וכשיעשה אותו מפני נדרו, יורה, שלא מפני מצות ה' הוא עושה, אלא מפני רצונו שנדר וקיים. והרי הוא מעשה פגום... ואפשר שמה שכתב רש"י (ע' לעיל ביבמות) שחייב לשאול על נדרו הוא כדי שישוב לחפשיותו, וכשיעשה – יעשה מחמת המצוה, לא מחמת הנדר.
והנה כאשר נדר ושילם, הוא מעשה בלתי נרצה, וכל שכן כאשר נדר ולא שילם, כי הוא חטא עצום לחלל דברו.
אמנם אם היה הנדר בדבר הרשות או בדבר הבאי, הנה המחלל מפסיד והמקיים אינו נשכר. כי מה לו יתברך שיעשו הדברים האלה או שלא יעשו... ועליהם אמרו (נדרים כ"ב ע"א): (משלי י"ב י"ח) "יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא" – כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב, אלא 'לשון חכמים מרפא'. והוא כמו שפירש רש"י ז"ל: שמצוה לשאול עליו, ומעשה יפתח בבתו יוכיח...

אברבנאל, מקשה:

למה נכתבו המצוות האלה (שבפרקנו) אחר דברי הברית ואלותיו ולא נזכרו קודם הברית, כמו שנזכרו שם יתר המצוות, שנאמרו למשה מסיני, כיון שגם אלה נאמרו שמה, כמו שאמר בסופם (כ"ז ל"ד) "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני"?

נסה לענות לשאלתו.