פסוק ד'
"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה"
רמב"ן:
ד"ה וטעם והאספסוף אשר בקרבו: שלא היה להם חסרון במדבר, כי היה להם המן לשובע, והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאוד כאשר יספר, אבל המשילו בנפשותם תאוה רבה כמתאוים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים.
וכן דברים פרק כ"ט פסוק י"ח:
ד"ה והתברך בלבבו לאמור: ... ופירוש "למען ספות הרוה את הצמאה", להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא רוה, כעניין "וריויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו" (ירמיה לא יג), "והיתה נפשם כגן רוה" (שם פסוק יא), והמתאוה תיקרא צמאה, "צמאה לך נפשי" (תהלים סג ב). והטעם, כי נפש האדם הרוה, שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבוא בלבו קצת התאוה, והוא ימלא תאותו, אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה, ותהיה צמאה מאוד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים, שלא היתה מתאוה להם מתחילה. כי המתאוה לזימת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזימתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכעניין שהזכירו חכמים (סוכה נב:) משביעו רעב, מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו, אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו, וכאשר השביע נפשו בו.
|
הסבר את פסוקנו כאן, לפי דברי הרמב"ן בדברים!
מה ממריצו לפרש את פסוקנו כאשר פירש? (עוד לפסוק זה עיין גיליון בהעלותך תש"ז שאלה ג). |
פסוק י'
"וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד"
הרמב"ם, מורה נבוכים א' ל"ו:
דע – שאתה כשתסתכל בכל התורה ובכל ספרי הנביאים, לא תמצא לשון "חרון אף" ולא לשון "כעס" ולא לשון "קנאה" אלא בעבודה זרה לבד; ולא תמצא שייקרא "אויב ה'" או "צר" או "שונא" אלא עובד עבודה זרה לבד, אמר (דברים י"א): "ועבדתם אלוהים אחרים וחרה אף ה' בכם", וכן (דברים ו'): "פן יחרה אף ה'..." וזה הרבה משיסופר.
|
פסוקנו נראה כסותר כלל זה של הרמב"ם.
נסה ליישב סתירה זו, על פי האמור ברש"י, פרק י"א פסוק ה':
ד"ה אשר נאכל במצרים חינם: אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חינם, והלוא כבר נאמר (שמות ה) "ותבן לא יינתן לכם". אם תבן לא היו נותנין להם חינם - דגים היו נותנין להם חינם? ומהו אומר "חינם"? - חינם מן המצוות (ספרי).
רש"י, שם פסוק י':
ד"ה בוכה למשפחותיו: משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי. ורבותינו אמרו: "למשפחותיו" - על עסקי משפחות על עריות הנאסרות להם (ספרי).
(בדומה לזה השווה יישוב סתירה כזו בדברי המלבי"ם, לשמות פרק כ"ב פסוק כ"ג:
ד"ה וחרה אפי והרגתי. הרב במורה כתב: כשתחפש בכל הכתוב לא תמצא חרון אף וכעס בבורא רק בענין עבודה זרה, וכתוב זה סותר דעתו ופירשו חז"ל שבא להשוות חרון אף ה' על עינוי אלמנה ויתום כחרונו על עבודת אלילים...). |
פסוק י"א
"לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ"
הכתב והקבלה:
נראה לי לפרש מלת "הרעות" מן (שמואל ב' ח') "אתה תרעה את עמי" ומן (מלכים ב' ז') "לרעות את עמי" – ועניינו ממשלה והנהגה. והמכוון: "למה הרעות לעבדך" – למה שמת את עבדך לרועה ולמנהיג על העם הזה (ולמד "לעבדך" במקום "את" כמו (שמואל ב', ג' ל') "ויואב ואבישי אחיו הרגו לאבנר"), והוסיף עוד לאמר: ואם חכמתך העליונה הסכימה לשומי לרועה ולמנהיג עליהם, למה לא מצאתי חן בעיניך לשום בידי וברשותי את היכולת למלאות תמיד משאלות לבם ובקשתם, כי לשון "משא" עניינם גם כן התקוה ותאות הנפש שהאדם נושא עיניו ונפשו אליו תמיד (וואונש, פערלאנגען בלועזית). ובפרטות יורה שם "משא" על המאכל, כמו (שמואל ב' י"א) "משאת המלך" דתרגומו "סעודתא", וכמו (בראשית מ"ג) "ותרב משאת בנימין".
|
הסבר, במה נוטה בעל הכתב והקבלה מן הפירוש הרגיל, ומה הצריכו לפרש בדרך אחרת מאשר הרגילה! |
שאלה קשה ביותר
