קרבן מנחה

פרק א' פסוק ב'

"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם..."

ספרא י"ב:

"אדם כי יקריב" – יכול גזירה? תלמוד לומר: "כי יקריב" – אינו אלא רשות.

פרק ב' פסוק א'

"וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב"

ספרא צ"ג:

"ונפש כי תקריב" – יכול גזירה? תלמוד לומר: "כי תקריב" – אינו אלא רשות.

מהיכן למדו חז"ל שהמדובר כאן בקרבנות רשות? לכאורה נראה כדעת כמה מדקדקים, שהדיוק הוא ממה שנאמר "כי" ולא "אם", והרי זה אינו, שאילו נאמר "אם" – גם כן היינו למדים שהוא רשות. (ועיין רש"י שמות כ' כ"ב!

ד"ה ואם מזבח אבנים: (מכילתא) רבי ישמעאל אומר: כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ מג' "ואם מזבח אבנים תעשה לי" - הרי אם זה משמש בלשון כאשר, וכאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית, שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר (דברים כז) "אבנים שלמות תבנה", וכן (שמות כב) "אם כסף תלוה" - חובה הוא, שנאמר (דברים טו) "והעבט תעביטנו", ואף זה משמש בלשון כאשר, וכן (ויקרא ב) "ואם תקריב מנחת ביכורים" זו מנחת העומר שהיא חובה, ועל כורחך אין אם הללו תלוין אלא ודאין, ובלשון כאשר הם משמשים!).

פסוק א'

"וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ"

רש"י:

ד"ה ונפש כי תקריב: לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? - עני. אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו.
ד"ה סולת: אין סולת אלא מן החיטין (תורת כהנים) שנאמר (שמות כט) "סולת חיטין", ואין מנחה פחותה מעישרון שנאמר (ויקרא יד) "ועישרון סולת למנחה" - עישרון לכל מנחה.

ועיין ויקרא פרק י"ד פסוק כ"א:

"וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן"

פסוק י"א

"כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ"

אברבנאל, מקשה:

למה הוצרך לומר כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו אשֶה, כי הנה ידוע היה שלא הוכשרו להקרבה אלא אלו הדברים שציוה ה', שאילו תאמר מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, ולא הוצרך לומר שלא נקריב מן החיה וכן ציוה בעוף שנקריב מן התורים ומבני היונה, ולא הוצרך לומר שלא יקריבו מן התרנגולים ומן האוזים. ולכן יקשה, למה הוצרך הכתוב להזהיר על השאור ועל הדבש, כיון שלא ציוה עליהם?

ונאמרו בטעם איסור זה דעות שונות, ואלה מקצתן:

רמב"ם, מורה נבוכים, מאמר ג' פרק מ"ט:

...כבר אמרה התורה – כפי שפירש אונקלוס - שהמצריים היו עובדים למזל טלה, ומפני זה היו אומרים לשחוט הצאן... ושחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה וכלום היו מגדילים זה המין מאוד – ולזה תמצא אישי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל... ובעבור שימחה זכר אלה הדעות, אשר אינן אמתיות, ציונו להקריב אלו המינים "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" תקריבו את קרבנכם, עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי – בו יתקרבו אל ה' ובמעשה ההוא יכופרו העונות.
כן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חוליי הנפש האנושי בהיפך אשר בקצה האחרון... ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם אלא שאור, והיו בוחרים להקריב העניינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, וכן לא תמצא בדבר מקרבנותיהם מלח, מפני זה הזהיר השם מהקריב כל שאור וכל דבש וציוה בהתמדת המלח...

רמב"ן, פסוק י"א:

ד"ה כל המנחה אשר תקריבו לה': ...וטעם השאור והדבש, ייתכן שהוא כדברי הרב במורה הנבוכים (ג מו), אמר שמצא בספריהם שהמנהג היה לעובדי עבודה זרה להקריב כל מנחתם חמץ, ולערב הדבש בכל קרבניהם, ולכן אסרם לגבוה. וכזה אמרו רבותינו (ספרי שופטים קמו) במצבה שהיתה נבחרת בימי האבות, ואחר כך שנאהּ השם, מפני שעשאוה חוק לעבודה זרה, כמו שאמר "אשר שנא ה' אלוהיך" (דברים טז כב). ובטעם המלח אמר גם כן, בעבור שהם ימאסו אותו ולא יקריבוהו כלל...

ספר החינוך:

שורשי מצוה זו (טעם המצווה) נעלם מאוד למצוא אפילו רמז קטן... ואולם כוונתו באלו הטעמים שאני כותב להרגיל הנערים ולהטעים להם בתחילת בואם לשמוע דברי ספר, כי יש לדברי תורה טעמים ותועלת... ואל יהיו להם המצוות בתחילה כדברי הספר החתום, פן יבעטו בהם מתוך כך בנערותם ויניחום לעולם וילכו להבלים. על כן אכתוב להם כל אשר יעלה בתחילת המחשבה ואל ייתפס עלי תופס בשום דבר אחרי שידע כונתי זאת. ואומר: ענייני הקרבן כולם לעורר מחשבות המקריב ולפי המעשה יקח דמיונותיו בנפשו. ועל כן בהרחיק החפץ שהוא נעשה בשהייה גדולה, מקרבנו יקח דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשה ה' יתברך, וכמו שאמרו ז"ל (פרקי אבות ה') "...הוי קל כנשר ורץ כצבי... לעשות רצון אביך שבשמים..." ובענין הרחקת הדבש נאמר אל ילדים רכים כדי ליסרם, שהיא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחכו כמנהג הסובאים והזוללים, שיימשכו לעולם אחר המתוק, אבל החכם לא יתן לבו כי אם על המאכלים המועילים וצריכים למחייתו ושומרים בריאות אבריו, ולזה ראוי לכל בעל שכל לכוון במזונו ושתיתו, לא לכונת הנאת משוש הגרון, ולו חכמו בני אדם ישכילו זאת...
ועוד שמעתי טעם באיסור שאור ודבש, לפי שהשאור מגביה עצמו, וכן הדבר מעלה רתיחתו הרבה, ולאן נתרחקו – לרמוז כי "תועבת ה' כל גבה לב".