שאילת הכלים

שלוש פעמים מוזכרת שאלה זו בספר שמות:

1) בהבטחת הגאולה למשה בסנה:

פרק ג' פסוק כ"ב

"וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם"

2) בציווי למשה לפני מכת בכורות:

פרק י"א פסוק ב'

"דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב"

3) בסיפור יציאת מצרים:

פרק י"ב פסוקים ל"ה-ל"ו

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם"

דעות שונות לחכמינו ומפרשינו בשאלה זו, ואלה מקצתן:

סנהדרין צא ע"א:

...שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: הרי הוא אומר (י"ב ל"ו): "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום" – תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס. אם ינצחוני – אִמרו: הדיוט שבנו ניצחתם; ואם אני אנצח אותם – אִמרו להם: תורת משה רבנו ניצחתם. נתנו לו רשות, והלך ודן עמהם. אמר להם: מהיכן אתם מביאים ראיה? אמרו לו: מן התורה. אמר להם: אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה, שנאמר (י"ג מ'): "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה". תנו לי שכר עבודה של ששים רבוא ששיעבדתם במצרים... אמר להם אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה! אמרו לו: תנה לנו זמן ג' ימים! נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה.

קדמוניות היהודים ליוסף בן מתתיהו, ספר שני י"ד:

והמצרים כיבדו אותם במתנות, אלה כדי שימהרו, ואלה מתוך ידידות של שכנים, שהיו רוחשים להם, והם יצאו, והמצרים בוכים ומתחרטים שנהגו בהם ברשע.

רבנו חננאל:

אין שאילה זו כשאילה האמורה בכלים (שמות כ"ב י"ג), שהיא שאלה על מנת להחזיר, אלא שציוה ה' לישראל שישאלו מהם במתנה, והקדוש ברוך הוא יתן להם חן בעיני המצרים ויתנם להם. ואין זה גנבת דעת שיצוה בה הקדוש ברוך הוא, חס ושלום. אבל היה הדבר מותר להם, שהרי העבודה שעשו להם אין לה ערוך, ואין לשכר המלאכה ולשוויה סוף ותכלית. והלוא דין תורה הוא בעבד שעבד את אדוניו שבע שנים, שהוא חייב בהענקה שנאמר (דברים ט"ו): "וכי תשלחנו חופשי מעמך, לא תשלחנו ריקם, הענק תעניק לו מצאנך מגורנך ומיקבך". על אחת כמה וכמה המצרים, שהיתה אצלם עבודת ישראל של מאתים ועשר שנה.

רמב"ן, פרק י"א פסוק ג':

ד"ה ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים: שלא היו אנשי מצרים שונאים אותם על המכות, אבל מוסיפין בהם אהבה ונושאים חן בעיניהם, לאמור: אנחנו הרשעים גם עושים חמס, וראוי הוא שיחונן אתכם האלוהים. גם האיש משה, המביא עליהם המכות, גדול מאוד בכל ארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ואנשי ריבו. ובעיני העם, ישראל, אחרי שאמרו לו "ירא ה' עליכם וישפוט" (לעיל ה כא), אחרי "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח" (שם ו ט), כי נתגדל מאוד בעיניהם, בראותם כי נאמן הוא לנביא לה'.
ויש אומרים כי "בעיני העם", עם מצרים. ולא אמר "בעיני פרעה ובעיני עבדיו", כי השם אימץ את לבו כנגד משה ודיבר לו שלא כהוגן עתה פעמיים (לעיל י י, כח), כי רצה ה' שיבוא אליו וישתחוה לו כבוא אדם אל שונאו, כי כל זה גדולה ומעלה למשה. ולא ייתכן לפרש כי "ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים" הוא חן ההשאלה, כי עתה בזמן ההבטחה לא יאמר "ויתן ה'", אבל היה אומר "ואני אתן את חן העם", ולמטה בשעת מעשה נאמר "וה' נתן" (להלן יב לו).

רשב"ם, פרק ג' פסוק כ"ב:

ד"ה ושאלה אשה משכנתה: במתנה גמורה וחלוטה, שהרי כתוב: "ונתתי את חן העם". כמו: "שְׁאל ממני ואתנה גוים נחלתך". זהו עיקר פשוטו ותשובה למינים.

פרק י"א פסוק ב':

ד"ה וישאלו איש מאת רעהו: לשם מתנה גמורה, כמו: "שאל ממני ואתנה גוים נחלתך".

פרק י"ב פסוק ל"ו:

ד"ה נתן את חן העם; לתת להם במתנה, כדכתיב באלה שמות "ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים".

ד"ה וישאלום: מצרי לישראל ישראל היו השואלים ומצרים המשאילים. השלימו שאילתם ומתנה היתה. מי (שפועל) (נ"א ששואל) את הדבר קרוי פועל, ומי שמוסר לו מה ששואל קרוי מפעיל. משאיל נותן לו מה ששואל.

חזקוני, פרק ג' פסוק כ"ב:

ד"ה לא תלכו ריקם: כי הם יעניקו לכם מג' מינים: כסף, זהב ושמלות דוגמת הענקת עבד (דברים ט"ו) צאן, גורן, יקב.

ד"ה ושאלה אשה: במתנה גמורה.

פרק י"א פסוק ב':

ד"ה כלי כסף וכלי זהב: במקום שהניחו ישראל בתיהם ושדותיהם וכליהם (בראשית מ"ז כ"ז): "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה".

בנו יעקב, (חוקר התנ"ך) בסוף מאמרו הארוך: Gott und Pharao Monatschrift fuer Geschichte und Wissanschaft d. Judentums 1924, p. 288:

בלבו של בן ישראל היה השם מצרי קשור בזכרונות רבים ביותר. לא היה בזה משום פלא, אילו שנא בן ישראל את המצרי כמשעבד אבות האומה, ואילו חשב לו לזכות שלא לנהוג כנגדו במצוות שנצטוינו על הגר. "הא כיצד? הלמצרי ארחש אהבה, כאשר צֻוויתי לגר "ואהבתם לו כמוך"? וכי לא נשתעבדו אבותינו במצרים?" – אבל התורה אומרת: הן שלחו אתכם סוף סוף כרֵעים ובמתנות כלי כסף וזהב, ונהגו בכם כשם שנצטויתם אתם לנהוג בעבד עברי, אשר "לא תשלחנו ריקם" (דברים ט"ו). ולכן (דברים כ"ג ח') "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". ומכיוון שאין המצרי מרחיק ראות ולא היה משאילם על פי יזמתו, לכן מצווה ישראל לעודדם לכך ולומר להם: נעזבכם כרֵעים, נשאל מאתכם מתנה בשעת פרידה זו.