שמעון ולוי

גיליון זה הוא המשך גיליון ויחי תש"ח, שעסק אף הוא בברכת שמעון ולוי. עיין שם וצרפהו לגיליוננו.

רמב"ן, פסוק ה':

ד"ה שמעון ולוי: ...והנכון בעיני שאמר כי שמעון ולוי אחים גמורים, דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ומעשיהם. וכבר פירשתי (לעיל לד יג) כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהורגם אנשי העיר, בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל, ובאו בברית ונמולו, ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם, ומן הנפש אשר עשו בחרן. ועוד חרה לו שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חילול השם, שיעשה הנביא חמס ושוד. וזה טעם "בסודם אל תבוא נפשי", התנצלות שלא היה בסודם בענוֹתם במרמה, ובקהלם לא נתיחד, כשבאו על העיר והרגום. ולכן יקלל אפם ועברתם. וכן תרגם אונקלוס: ברזיהון לא הות נפשי באיתכנשיהון למהך וכו'...

השווה את דבריו כאן לדבריו פרק ל"ד פסוק י"ג:

ד"ה ויענו בני יעקב: אבל עניין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים, ודמם חשוב להם כמים, רצו להינקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נימולו נחשב בעיניהם למאומה, כי היה להחניף לאדוניהם. ויעקב אמר להם בכאן, כי הביאוהו בסכנה, שנאמר "עכרתם אותי להבאישני", ושם אירר אפם, כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו: "וישבנו אתכם והיינו לעם אחד", והם היו בוחרים בהם ובעטו בדיבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חינם, כי לא הרעו להם כלל. וזהו שאמר "כלי חמס מכרותיהם" (להלן מט ה). 

פסוק ז'

"אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"

עקדת יצחק:

ודבר גדול הנביא (יעקב) דיבר, שכבר ביאר החכם (=אריסטו) בפרק י"ב מהמידות, שהכעס והחימה, אף על פי שהם הפעולות הפחותות – הם לפעמים יועילו, והוא להרים ולעורר בהם מעלת הגבורה. והיו מאנשי השם אשר ביניהם, שאמרו "הקצף תריס המעלה". ואמר עוד דרך זירוז לגיבורים: "שלחו שלהבת החום בנחיריים, והרתיחו הדם!" ורצונו לומר בזה: הגיבורים יפעלו בעבור הטוב, והקצף יעזרם לפעול. והמה אלה דברי הכתוב (ישעיה ס"ג) "ותושע לי זרעי וחמתי היא סמכתני!" הנה ירצה בזה שאם הרוב (=הריבוי, מידה מופרזת) מהם (מן האף ומן העברה) הוא מזיק, יש במעט מהם תועלת, בקצת העתים. וגם הוא מבואר, שיועיל בהנהגת הבית והמדינה בשיעור הראוי. גם בלימוד החכמות אמר החכם (כתובות ק"ג): "זרוק מרה בתלמידים". ודרך כלל אמר: "אל תהי מתוק – פן יבלעוך!"
ולזה אמר הזקן החכם (=יעקב) שהאף והעברה, אשר נתחברו יחד בשמעון ולוי, ראוי שיחולקו בכל שבטי ישראל. וכולם יקחו חלקם הראוי להם לתועלת המעלה ועזרתה בכל מה שיצטרך להם, ולא יהיו במקום אחד, פן תצא כאש חמתם ויאבדו מהר.

רש"ר הירש, (תרגום מגרמנית):

"ארור אפם..." הסכנה לכלל האומה על ידי קנאות יתירה קיימת רק בזמן תוקפה וגבורתה של האומה, בזמן היותה ציבור מאוחד וחזק אשר על נקלה יוכל להיסחף בזרמם המסוכן של שני שבטים כבירי כוח לוהטים באש קנאה. ואולם לעומת זאת בגולה שסועה וקרועה לגזרים אין הסכנה המאיימת אלא באבדן הכרת הערך העצמי והמתת ההתעלות הרוחנית מקוצר רוח ומקושי השעבוד. בכדי שאפילו היהודי הסובב עם רכולתו מבית לבית יגבה לבו לבזות את נערי הרחוב האירופיים הפרועים המשמיצים אותו ומתגרים בו בחוצות הכרכים, זקוק הוא לשמור ולקיים בקרבו את רגש כבודו הפרטי ואת רגש כבודו הלאומי – מן ההכרח לכך: "אחלקם ביעקב" צדקה וחסד עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, שחילק את שבטי שמעון ולוי להיות נפוצים בין כל השבטים האחרים במדינת ישראל, שכן היתה התוצאה הטבעית מזה, שאחרי התפוררות המדינה לרסיסים ואחרי גלות האומה גולה אחרי גולה, נמצאו תמיד בכל הגלויות מצאצאי שמעון ולוי, שטיפחו ועודדו את הכוח ואת אומץ הלב, את ההתלהבות ואת הגאון היהודי, ופעלו על ידי כך שהרוח היהודי נשאר ער וחי וקיים, גם אחרי שהמדינה עברה ובטלה מן העולם.

העמק דבר:

אחלקם ביעקב: נצרך לפרקים מעט אנשים כאלה, אבל רובם במקום אחד קשים, על כן "אחלקם ביעקב" שיהיו מעט מעט במקום אחד, "ואפיצם בישראל" – כן בקרב חסידי ישראל נדרש לפעמים איש כזה, כמו שהיה פנחס במעשה זמרי, אבל רק מעט מעט, על כן יהיו נפוצים בישראל.