שבת והמשכן

רמב"ן, פרק ל"ה פסוק א':

ד"ה ויקהל משה: והנה משה – אחרי שציוה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל כל אשר דיבר ה' אתו בהר סיני אחרי שיבור הלוחות ונתן על פניו המסוה – חזר וציוה והקהילם אליו, כל העדה האנשים והנשים והטף. וייתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו, יאמר לכולם עניין המשכן אשר נצטוה בו מתחילה, קודם שיבור הלוחות, כיון שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא ונתן לו לוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה, שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם, כעניין שציוהו תחילה, כמו שאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ולכן ציוה אותם משה עתה ככל מה שנצטוה מתחילה.

רמב"ן, בויקרא ח' א':

ד"ה קח את אהרן: ...ועל דרך הישר נצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל, וכשנתרצה לו הקדוש ברוך הוא והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם, ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת, וציוה לישראל עליה, כמו שפירשתי בפרשת ויקהל.

והשווה לדבריו דברי:

רש"י, פרק ל"א פסוק י"ד:

ד"ה ויתן אל משה: אין מוקדם ומאוחר בתורה: מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בי"ז בתמוז נשברו הלוחות, וביום הכיפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם בא' בניסן.

רש"י, פרק ל"ג פסוק י"א:

ד"ה ושב אל המחנה: שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובי"ח שרף את העגל ודן את החוטאים, ובי"ט עלה שנאמר (ל"ב ל') "ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם... אעלה אל ה' אולי אכפרה..." עשה שם ארבעים יום וביקש רחמים, שנאמר (דברים ט') "ואתנפל לפני ה'..." ובראש-חודש אלול נאמר לו (שמות ל"ד ב') "ועלית בבקר אל הר סיני" לקבל לוחות אחרונות, ועשה שם מ' יום שנאמר (דברים י' י') "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מ' יום ומ' לילה". מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון – אמור מעתה: אחרונים היו בכעס. בי' תשרי נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה: "סלחתי" ומסר לו לוחות אחרונות וירד והתחיל לצוותו על מלאכת המשכן, ועשאוהו עד אחד בניסן...

ספורנו, שמות כ"ד י"ח:

ד"ה ויהי משה בהר: בכל פעם שעלה מכאן ואילך שהה מ' יום ומ' לילה כימי יצירת הולד, לקנות תחתיו שם הויה נכבדת ראויה לשמוע מפי הרב מה שלא ישיגהו זולתו, כמו שהעיד באמרו (ל"ד כ"ט) "כי קרן עור פניו בדברו אתו", וקלקל זה חטאם בסוף מ' יום ראשונים, בעת שהיה ראוי להשיגו כאמרו (ל"ב ז') "לך רד כי שיחת עמך", ובאמצעיים (=במ' יום האמצעיים) כפי הקבלה, שהיו בכעס, ולא זכו ליהנות מקרני הוד. והושג זה (="לקנות לו הויה נכבדת...") במ' ימים אחרונים. ובהם נצטווה על מלאכת המשכן, כמו שביאר (כ"ה כ"א) "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך", וזה לא נתקיים בלוחות ראשונות, שלא באו לשום ארון אלא שבריהם בלבד בלתי עדות, כאמרם ז"ל "לוחות נשברו, ואותיות פרחו", וזה בעצמו ביאר באמרו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", לא כמו שייעד קודם לכן, באמרו (כ' כ"א) "מזבח אדמה תעשה לי, בכל מקום אשר אזכיר שמי אבוא אליך", אבל עתה יצטרך לכהנים. וזה בעצמו התבאר באמרו (כ"ח א') "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך", והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל...

פסוק ב'

"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'"

רש"י:

ד"ה ששת ימים: הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה שבת.

השווה לדברי רש"י אלה את דבריו בויקרא י"ט ג':

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ"

ד"ה ואת שבתותי תשמורו: סמך שבת למורא אב לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך: "חלל את השבת" – אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצוות.

אלשיך, כי תשא ל"א י"ג:

ואתה דבר אל בני ישראל וכו': ...(שמירת השבת) הוא דבר פנימי המקשר ביני וביניכם שהוא דבר שהוא ביני ונכנס ביניכם שהוא תוך נפשכם, שהוא מעין היותכם הכל לשכינתו, שהיא גם היא חלק אלוה יתברך... ואם כן – כיון שהמשכן אין השראת שכינה בו מצד עצמו כי אם באדם, כמו שאמר הכתוב (שמות כ"ה ח') "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כי "בתוכו" לא נאמר כי אם "בתוכם", כי היכל ה' הוא האדם, וממנו יתפשט אל המשכן; ואם כן – אמור מעתה: איך בשבת שהאדם הוא היכל ה' יעשה מלאכה במשכן; שהוא עצמו מצד עצמו אין בו שכינה, אלא ממה שנמשך לו מן האדם, שעל ידי היות האדם היכל ה', נמשך אל המשכן.
ועוד: כי השבת היא לאדם קדושה לדורות והמשכן אינו אלא בזמנו, ואין נדחה קדושה שהיא לדורות על מה שאינן אלא קצת זמן...

אלשיך ויקהל ל"ה א':

...הביטו וראו כי אין ראוי לחלל שבת על מלאכת המשכן, כי הלוא המשכן וכל כליו בהיעשותם אין בהם קדושה, עד יוקם המשכן על מכונו, ותשרה עליו שכינה, נמצא שאין מעשה המשכן רק הכנה אל דבר שאחר היעשותו יהיה קודש, אמנם השבת אין צריך לומר שהוא עצמו קודש...

פסוקים א'-ב'

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה"

רמב"ן:

ד"ה אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות... ששת ימים תיעשה מלאכה". אמר אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות על מלאכת המשכן וכל כליו וכל עבודתו. והקדים השבת, לומר כי ששת ימים תיעשה מלאכת אלה הדברים ולא ביום השביעי שהוא קודש לה'. ומכאן שאין מלאכת המשכן דוחה שבת ולא ממדרש "אך", כמו שפירשתי בסדר כי תשא (לפסוק ל"א י"ג).*

------------------------------------------------------------------------------------

*עיין גיליון כי-תשא שנה זו.

פסוק ג'

"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ"

רש"י:

יש מרבותינו אומרים: הבערה ללאו יצאה, ויש אומרים: לחלק יצאה.

ר' שמשון רפאל הירש:

הבערת אש היא מצד אחד מלאכה שאינה בונה, יוצרת, אלא מקלקלת, הורסת. ומצד שני דווקא היכולת להבעיר אש היא המאפשרת ומבטיחה את שלטונו של האדם עלי אדמות, כי רק בעזרת האש יכול היה להכין את כלי עבודתו, וניתן בידו להפריד ולחבר ולחדור לפנימיותם של גופים...