מקרא ביכורים

השוה לגיליוננו גיליון כי תבוא תש"ד, שעסק אף הוא בפרשת ביכורים, בייחוד בפירושי פסוקים.

רמב"ם, מורה נבוכים ג':

...התרומה והחלה והביכורים וראשית הגז, שהוא ליתן ראשית כל דבר לשם, לחזק מידת הנדיבות ולמעט תאוות המאכל וקנות הממון... אבל מקרא ביכורים יש בו מידת הענווה גם כן, שהוא לוקח סל על כתפיו ומודיע חסדי ה' וגמולותיו, להודיע לבני האדם שמעבודת ה' הוא, שיזכור האדם עתות צרתו וענייני מצוקותיו כשירחיב ה' לו.
וזאת הכוונה חיזקה אותה התורה במקומות רבים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", מפני שפחד מן המידות המפורסמות לכל מי שגדל בעושר ובנחת, רוצה לומר: הבעיטה והגאווה ועזיבת הדעות האמיתיות, (דברים ח' י"ב) "פן תאכל ושבעת..." עד סוף פסוק י"ז, וכן (דברים ל"ב) "וישמן ישורון ויבעט".
ומפני זאת היראה ציוה ה' במקרא ביכורים כל שנה לפניו יתברך ולפני שכינתו. וכבר ידעת גם כן חיזוק התורה לזכור המכות שחלו על המצריים תמיד: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", "למען תספר באוזני בנך", ובדין היה לעשות כן בזה העניין, מפני שהם עניינים המאמתים הנבואה והגמול והעונש.

ספר החינוך:

משורשי המצוה לפי שאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכוח דברי פיו; ועל כן בהיטיב אליו ה' ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות וזכה להביאם לבית אלוקינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיו ולחשוב, כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל ישראל דרך כלל; ועל כן מתחיל בעניין יעקב אבינו, שחילצוֹ האל מיד לבן, ועניין עבודת המצרים בנו, והצילנו הוא יתברך מידם, ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו...

עקדת יצחק:

לפי שעיקר קבלת אלוקות הוא במה שיכיר האדם שממנו באות כל הטובות, ושכוחו ועוצם ידו לא עשה את החיל בשום פנים, והמחשבה בחילוף זה הוא פריקת עול ומורא שמים מעליו, אשר תוצאותיה כל הרעות המתרגשות. ולזה הזהיר ואמר: אחר שתבוא לארץ לאמר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, לפי שכבר יישכח מפי זרעך או זרע זרעך את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לך עד הביאך שמה, על כן אתה צריך לעשות מעשה ולקחת עמך דברים המזכירים תמיד כי "לה' הארץ ומלואה" ומידו ניתנה לך למתנה, והוא המשפיע תמיד כל הצלחותיה... כי באמת הבאת הביכורים וכל מנחת ראשית המובאות יורו על אדנות של האלוקות.

אברבנאל:

להכניע את יצר לב האדם, כי הביכורים חביבים מאד אצלו וכאמרו (הושע ה') "כבכורה בתאנה בראשיתה", ואמרו (ישעיה כ"ח) "כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הרואה אותה עודנה בכפו יבלענה", ולכן ציוה שיכניע את יצרו ולא יאכלנה - ויקדישנה לגבוה.

פסוק ה'

"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי"

בעל עקדת יצחק, מקשה:

כל ימי הייתי משתומם על זה הכתוב... כי מה טעם אומרו "ארמי אובד אבי וירד מצרימה", כי באמת לפי פשט הכתוב לא ביקש לבן לאבד את יעקב... אדרבא, נתן לו את בנותיו ובביתו עשה עושר ונכסים... ואף על פי שרדף אחריו... שנגנב אלוהיו, לבסוף לא עבר את פי ה' ונתווכחו יחד ונפטרו בברית. וגם כי נניח שחשב לעשות עמו שום רע – מה עניינו ל"וירד מצרימה"? גם כן יכול לומר, שאבימלך מלך פלשתים איבד את יצחק "וירד מצרימה"...

פסוק י"א

"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ"

רש"י:

ד"ה והגר אשר בקרבך: מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר "לאבותינו".

רמב"ם, הלכות ביכורים ד' הלכה ג':

הגר מביא וקורא שנאמר באברהם (בראשית י"ז) "אב המון גויים נתתיך", הרי הוא אב כל הגויים כולם, שנכנסים תחת כנפי שכינה. ולאברהם היתה השבועה תחילה שיירשו בניו את הארץ.