איסור ריבית

מה בין רש"י לרשב"ם בפירוש המילה?

נמק את דעת שניהם, בעיקר מבחינה לשונית!

חלק את דבריו לפסקאות, וסמן מילה אחרונה של כל פסקה ופסקה.

מהן השאלות שעליהן עונה הרמב"ן בכל פסקה ופסקה?

במה דומה ענייננו כאן למצוות שמיטת כספים (דברים ט"ו א'-ד') לפי דעתו?

פרש את תחילת דבריו "גם זו מצוה מבוארת", והשוה לתחילת דבריו לעיל כ"ב א':

ד"ה לא תראה: זו מצוה מבוארת, שאמר בתורה (שמות כ"ג ד') "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו", והוסיף בכאן לאמר "נידחים", כי "תועה" שתעה מדרכו ויכול להטותו הדרך בלא עמל גדול, ועתה הזכיר "נידחים" שברחו ממנו והרחיקו. והזכיר "שה" שהוא כאובד, ולכך ביאר בכאן "ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך". ואמר "וכן תעשה לחמורו," שהוא בהמה טמאה, "וכן תעשה לשמלתו", אף על פי שאין השמלה חביבה על בעליה כבעלי החיים, ואין ההפסד בה מצוי כבהם, שאפשר שימותו, "וכן תעשה לכל אבדת אחיך", מכל כלי ביתו, אף על פי שאינן חביבין כשמלתו אשר יכסה בה.
ועל מדרש רבותינו (ספרי מ"ה, בבא מציעא ל' ע"א) הוסיף עוד בכאן דברים רבים, כגון "והתעלמת" - פעמים שאתה מתעלם, "השב" - אפילו מאה פעמים (בבא מציעא ל"א ע"א), "תשיבם" - אפילו לגינתו ולחורבתו (שם), "והחזירה" - בסימנים, ודברים אחרים נדרשים בפרשה.

וכן לדבריו בפרק כ"ב פסוק ו':

ד"ה כי ייקרא: גם זו מצוה מבוארת מן "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כ"ב כ"ח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין, אף על פי שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאילו יכרית המין ההוא.
וכתב הרב במורה הנבוכים (ג' מ"ח) כי טעם שילוח הקן, וטעם "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם, כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדיבור, אבל הוא מפעולת כוח המחשבה המצויה בבהמות, כאשר היא מצויה באדם. ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה. ויותר נכון, בעבור שלא נתאכזר.
ואמר הרב: ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות ל"ג ע"ב): האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, כי זו אחת משתי סברות: סברת מי שיראה כי אין טעם למצוות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצוות טעם. והוקשה עליו עוד מה שמצא בבראשית רבה (מ"ד א'): וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר (משלי ל' ה') "כל אמרת אלוה צרופה".
וזה העניין שגזר הרב במצוות שיש להם טעם, מבואר הוא מאוד כי בכל אחד טעם ותועלת ותיקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך. וכבר אמרו רז"ל (סנהדרין כ"א ע"ב) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו', ודרשו (פסחים קי"ט ע"א) "ולמכסה עתיק", זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין. ומאי ניהו? - טעמי תורה. וכבר דרשו בפרה אדומה (במדבר רבה י"ט ג'-ד'), שאמר שלמה: על הכל עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז' כ"ג). ואמר ר' יוסי בר' חנינא: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אני מגלה טעם פרה אדומה, אבל לאחרים חוקה, דכתיב (זכריה י"ד ו') "והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקיפאון", "יקפאון" כתיב - דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידין להיות צפויים לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי, דכתיב (ישעיה מ"ב ט"ז) "והולכתי עורים בדרך לא ידעו", וכתיב (שם) "אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים", שכבר עשיתים לר' עקיבא.
הנה ביארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עיורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל, וכאלה רבות בדבריהם, ובתורה ובמקרא דברים רבים מודיעין כן, והרב הזכיר מהן.
אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתי עניין אחר להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקדוש ברוך הוא בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מידה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם. וזהו "לצרף בהן", שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצוות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד.
ולשון זו האגדה עצמה הוזכרה בילמדנו (תנחומא שמיני ח') בפרשת זאת החיה, וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל? כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות, "אם חכמת חכמת לך" (משלי ט' י"ב), הא לא ניתנו המצות אלא לצרף את הבריות, שנאמר (תהלים י"ב ז') "אמרות ה' אמרות טהורות", ונאמר "כל אמרת אלוה צרופה", למה? - שיהא מגין עליך.
הנה מפורש בכאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת אליו יתעלה שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה, ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטורת, כנראה מפשוטיהם. ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שציוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית, אין התועלת לו, רק שנדע אנחנו האמת, ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיות מגן עלינו, כי דיבורנו וזוכרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו.
והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכולם לנו ולא להקדוש ברוך הוא, לפי שלא ייתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מהעורף או הניחור, אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה.
והביאו ראיה אחרת, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות והם המאכלים המותרים, לאוכל טמאות והם המאכלים האסורים, שאמרה בהם התורה (ויקרא י"א כ"ח) "טמאים המה לכם", ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת. ואומרם "אם חכמת חכמת לך", הזכירו כי המצוות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות, והמצות הגזירות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו, כמו שאמרה תורה (שם כ' כ"ה) "ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא", אם כן כולם לתועלתנו בלבד. וזה כמו שאמר אליהוא (איוב ל"ה ו') "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו", ואמר (שם פסוק ז') "או מה מידך יקח". וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו.
ושאלו בירושלמי בנדרים (פ"ט ה"א) אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום, והשיבו על השאלה הזאת, אי זהו כבוד המקום? כגון סוכה שאיני עושה, לולב שאיני נוטל, תפילין שאיני מניח, והיינו כבוד המקום, משמע דלנפשיה הוא דמהני, כהדא "אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח", "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו".
הנה ביארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שציוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, אינן לכבוד ה' יתברך, אבל לרחם על נפשותינו. וכבר סידרו לנו בתפילת יום הכיפורים, "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך". וכן אמר בתורה (לעיל י' י"ג) "לטוב לך", כאשר פירשתי (שם פסוק י"ב), וכן "ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים" (לעיל ו' כ"ד). והכוונה בכולם לטוב לנו, ולא לו יתברך ויתעלה, אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומידות מגונות.
וכן מה שאמרו (ברכות ל"ג ע"ב) לפי שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מידת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאוד, ומפני זה אמרו (קידושין פ"ב ע"א) טוב שבטבחים שותפו של עמלק.
והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המידות הטובות. וכן יקראו הם, כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה, "גזירות", כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו') במשל המלך שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו: גזור עליהם גזירות. אמר להם: כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות. כך אמר הקדוש ברוך הוא: קבלתם מלכותי -  "אנכי ה' אלוהיך" (שמות כ' ב'), קבלו גזירותי - "לא יהיה לך" וכו' (שם פסוק ג')...

היכן מצינו ברש"י שיפרש "דבר" בהוראה כזו?

מהי המחלוקת בין הרמב"ם ובין הראב"ד?

מהי הטעות שטעה בה הרמב"ם לדעת הראב"ד והרמב"ן?

הסבר את דברי הראב"ד בעזרת דברי הרמב"ן ור' דוד הופמן.

במה עוזרים הפסוקים הבאים לדעת הרמב"ן -

דברים פרק י"ד פסוק ד'

"זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים"

"כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ"

ד"ה כל עוף: ולא את הטמא. בא ליתן עשה על לא תעשה, וכן בבהמה אותה תאכלו, ולא בהמה טמאה. לאו הבא מכלל עשה - עשה, לעבור עליהם בעשה ולא תעשה.

מה החידוש שמחדש ספורנו בפירושו?

בעל הגהות מימוניות משיג על דברי הרמב"ם שהובאו בשאלה ד' מדברי הגמרא סנהדרין כ"ה:

מלוי בריבית אימתי חזרתן? (שמתקבלת תשובתן וחוזר להיות כשר לעדות) משיקרעו את שטריהם, ויחזרו בהם חזרה גמורה, ואפילו לנכרי לא מוזפי (שלא ילוו בריבית).

וכן מקשה עליו ממה שנאמר בגמרא מכות כ"ד:

כספו לא נתן בנשך" (תהלים ט"ו) – אפילו בריבית עכו"ם.

בעל הכתב והקבלה מסיר את השגותיו מעל הרמב"ם בעזרת דברי ספורנו הנ"ל.

הסבר מהי הקושיה, ומהו התירוץ.